תור למילוי דלק בעיר דאמור בלבנון / צילום: Reuters
לבנון עומדת בפני סכנת קריסה: כוחות צבא נכנסו לעיר טריפולי שבצפון המדינה, אך הונסו משם על ידי ההמון הזועם; בשבוע שעבר, ארגון בעלי הגנרטורים בלבנון הודיעו שהדלק נגמר לחלוטין, והם אינם מסוגלם לספק יותר חשמל; מחירי החמורים מטפסים במהירות כשלבנונים נוטשים את הרכבים לטובת אמצעי תחבורה מסורתיים יותר; ובעוד שער ההמרה הרשמי של הדולר ללירה הלבנונית קבוע על פי חוק על 1,500 לירות לדולר, המחיר בשוק השחור כבר הגיע ל-14 אלף לירות לדולר. איך זה קרה?
מלחמת האזרחים בלבנון, שהסתיימה ב-1990, השאירה את שכנתינו הצפונית הרוסה וחרבה. הממשלה, שהורכבה על פי הסכם השלום מנציגי כל העדות בלבנון, לקחה הלוואות ענק לתוכנית שיקום: המחוז הפיננסי המרכזי של ביירות שופץ, בין השאר בסבסוד מדינות המפרץ. תשתיות נבנו, מוצרים סובסדו בכבדות, ופרויקטים ממשלתיים גרנדיוזיים נחנכו.
אך ההוצאה הממשלתית לא עודדה את הצמיחה, ובעיקר הגיעה למגזר ציבורי מנופח ובזבזני, עם רשויות ומשרדים שלמים ללא משמעות מעשית ושחיתות בקנה מידה נרחב.
חברת החשמל הלבנונית, למשל, סוחטת כשני מיליארד דולר בסבסוד ממשלתי בכל שנה, אך נכשלת באספקת חשמל בסיסית לתושבים. מלחמת לבנון השנייה פגעה קשות בכלכלה הלבנונית, והביאה את הממשלה להציע תוכניות שיקום נוספות שניפחו את החוב עוד יותר.
לא יכולה לגייס חוב
כיום, החוב הלאומי של לבנון הוא 171% מהתוצר השנתי שלהם. לשם השוואה, החוב הלאומי של ישראל עמד לפני משבר הקורונה על 60%, ועלה ל-73% בעקבות המשבר.
אך הזינוק בחוב היה רק תחילת המשבר: מרגע שנהיה ברור לכולם שהממשלה לא תהיה מסוגלת לשלם את חובותיה, וסוכנות האשראי פיץ' הורידה את דירוג האשראי של לבנון ל-CCC ("זבל"), לבנון כבר לא יכלה להכניס דולרים לכלכלה באמצעות לקיחת הלוואות.
לבנונים החלו לקנות דולרים בשער חליפין גבוה יותר ויותר מזה הרשמי. מטבע זר נהיה כמעט בלתי אפשרי להשגה, והאמון בלירה הלבנונית הלך ונשחק. תוך כדי, יצואנים יכלו להמיר את הדולרים שלהם רק בשער ההמרה הרשמי המנותק, דבר שמנע מיזמים לייצא את מרכולתם ללא סיוע ממשלתי.
כך האבטלה נשארה גבוהה, והצמיחה נמוכה. הפיצוץ בנמל לבנון, שהרג 207 אנשים ויצר נזק של בין 10 ל-15 מיליארד דולר, לא עזר לשיפור המצב הכלכלי והאמון הציבורי.
סובסידיות ב-11 מיליארד שקל בשנה
בעיה חמורה נוספת בכלכלה הלבנונית היא הסובסידיות הנרחבות שהממשלה מעניקה לרשימה של מאות מוצרים, כולל אבקת קקאו ואגוזי קשיו. המוצרים המסובסדים מיובאים בשער מלאכותי וזול במיוחד, שהבנק המרכזי של לבנון מסבסד בעזרת דולרים מטעמו.
בצורה כזאת, המחיר אינו משקף את המצב הכלכלי האמיתי, ולבנונים המשיכו לקנות מוצרים מיובאים מחו"ל תוך לחץ הולך וגובר על שאריות המטבע הזר והחוב הממשלתי המתנפח.
מערכת הסובסידיות עולה לממשלת לבנון 287 מיליון דולר בכל חודש (כ-11 מיליארד שקל בשנה), והמוצרים המסובסדים פיזית נגמרים. המחסור החמור ביותר הוא בדלק, שסבסודו מהווה כמעט חצי מעלות המערכת כולה.
הבנק העולמי השתמש בשפה קשה במיוחד בדוח שלו ואמר ש"השאלה האמיתית בנוגע לסבסוד יבוא מוצרים בסיסיים היא מתי ואיך להפסיק אותו, לא האם". ניסיונות של הממשלה למנוע מ"מתווכים" לשאוב את הסבסוד לעצמם בלי לגלגל אותו לצרכן, גרמו לפשיטת רגל של סוחרים שרק בזכותם מוצרים מסוימים הגיעו לפריפריה הלבנונית. הבנק ממליץ לבטל את השיטה כולה, ולעבור לתמיכה ישירה בחלשים.
משחקי הכיסאות של הפוליטיקאים
בעוד שממשלות המערב מתחננות לרפורמות, הפוליטיקאים בלבנון ממשיכים להתעסק ב"משחקי כסאות" על פוזיציות ממשלתיות וג'ובים מהסוג שהכשיל את שיקום לבנון מלכתחילה.
אחרי הצטמקות של למעלה מ-20% בכלכלה במהלך 2020, הבנק העולמי פרסם ניתוח שמדרג את המשבר בלבנון כאחד מ-3 הגרועים ביותר מאז המאה ה-19. אם לבנון רוצה לשרוד כלכלית, היא חייבת פוליטיקאים אמיצים שיהיו מוכנים לשים את האינטרסנטים המגזריים בצד, לקצץ בסובסידיות פופוליסטיות וג'ובים במגזר הציבורי, ולהוביל את הכלכלה הלבנונית לייצוא והשתלבות בכלכלה העולמית.
לישראל כדאי להסתכל צפונה בשני מובנים: במובן הראשון, לראות שהמשבר לא מנוצל על ידי חיזבאללה כדי להסית את האש נגד ישראל. במובן השני, ללמוד מהניסיון הכואב שלהם ולהבין מה אסור בשום פנים ואופן לעשות.