מעונות העובדים ברחוב מזא”ה יהפכו למתחם בוטיק / הדמיה: אדריכל גידי בר אוריין
מעונות העובדים בקצה המזרחי של רחוב מזא"ה, בין הרחובות יהודה הלוי ודרך בגין בתל אביב, הם אחד הסודות השמורים של העיר. מדובר במתחם של חמישה מבני שיכון ארוכים שממוקמים בניצב לרחוב וביניהם יש חצרות גדולות עצים ותיקים ונהדרים. תושבי מרכז תל אביב קוראים למקום הזה "הקיבוץ", ובאמת יש שם אווירה מיוחדת, סוג של שמורת טבע.
בעוד כחודש אמורים דיירי שני מבנים (מזא"ה 63-65) בעברו הצפוני של הרחוב, להתפנות מהבתים לתקופה של שנתיים, והמבנים ההיסטוריים ישומרו. המבנים האלה, שבהם חיו ראשי ההסתדרות ותנועת העבודה, יהפכו למתחם בוטיק.
ההיסטוריה
מעונות העובדים בתל אביב היו מפעל שיכון לדיירים, חברי אגודות שיתופיות שהיו בעלים משותפים של קרקע השכונה והנכסים עליה. הקואופרטיב היה יכול באמצעות ההון של חבריו להשיג הלוואות לרכישת קרקע ולקבל הלוואות גדולות לבנייה.
מעונות העובדים א', ב' וג', ברחוב מזא"ה (אז ריב"ל), שהיה הקצה המזרחי של העיר ונשק לפרדסי הטמפלרים, הוקמו בסיוע של "עזבון בחיים", של הקרן הקיימת, שרכשה את הקרקע בשנת 1931 והחכירה אותה לאגודה השיתופית.
אדריכלי מעונות א' ב' ו-ג' היו דב קוצ'ינסקי ויונתן שלאיין וגם אריה שרון, בוגר בית הספר באוהאוס ולימים אדריכל תוכנית האב למדינת ישראל.
התכנון כולל שישה מבנים (המבנה ברחוב מזא"ה 60 נהרס בשנות ה-80 של המאה שעברה ובמקומו נבנה בניין חדש) בגובה שתי קומות עם אדריכלות פשוטה, צנועה מאוד, פרקטית. הדירות היו בגודל 2 ו-3 חדרים בשטח של 53-65 מ"ר, כולל המרפסות. אף שמדובר במבנה רכבת, לכל הדירות יש שלושה כיווני אוויר.
מדובר למעשה באב הטיפוס של השיכונים במדינת ישראל. הקונספט הזה שכולל כמה מבנים ארוכים שניצבים לרחוב (מסרק) עם כמה כניסות יחזור על עצמו בעשורים הבאים בכל הארץ.
בתחילה היה קושי אמיתי לאכלס את המעונות. זליג לבון, מראשי ארגון השיכון ההסתדרותי, מנהל חברת שיכון עובדים וממייסדי חברת עמידר, תיאר את המצב כך: "בין פועלי תל אביב לא נמצאו מועמדים שיהיו מוכנים להשתכן בדירה מרווחת בבית משותף. בדחיית הצעה זו באו לידי ביטוי געגועיהם וחלומותיהם של בני העיירה הקטנה, חלוצי העלייה השלישית והרביעית, שמסיבות שונות לא פנו להתיישבות החקלאית, אבל שאפו לבית קטן עם משק עזר חקלאי".
בסופו של דבר במקום גרו, בין היתר, אצולת תנועת הפועלים בארץ. מנהיגים, אנשי רוח ויוצרים: ברל כצנלסון, ממקימי ההסתדרות, הרופא והעיתונאי משה בילינסון, הסופר יצחק יציב, ישראל גורי ממייסדי מפא"י, והסופר והמתרגם חנניה רייכמן.
הפרויקט החדש
עמיקם ברגר, סמנכ"ל חברת בנייני העיר הלבנה, החברה היזמית שמבצעת את שיקום ושימור המעונות, אומר שמדובר בפרויקט משמעותי יותר מאשר שני הבניינים: "כשבאנו לעירייה הם דרשו שנקדם אותו על כל חמשת הבניינים. הם ראו ערך שימורי גדול בחצרות בין הבניינים, לאו דווקא בבניינים עצמם ולכן רצו שיהיה רצף. אבל כל דירה היא בבעלות אחרת והיה קשה מאוד לאגד בניין שלם שיסכים לפרויקט, בטח כשמדובר בחמישה בניינים.
"ההסכם עם דיירי הבניינים במזא"ה 63-65 נחתם בתחילת 2015. אלה היו שני הבניינים היחידים שגילו נחישות וזריזות ומאה אחוז מהבעלים שיתפו פעולה. באנו לעירייה וביקשנו לפצל את הפרויקט בגלל הקושי באיגוד הבעלים. כרגע נראה שהפרויקט יבוצע בשלושה חלקים. מזא"ה 63 ו-65 יוצא עכשיו לביצוע, 62 ו-64 נמצא במגעים מול הבעלים ו-67 יהיה השלב השלישי".
השימור
הבניינים אינם מיועדים לשימור מחמיר, ואולם לאחר משא ומתן עם העירייה הוחלט לשמר אותם כאילו היו שייכים לקטגוריה הקשוחה ביותר של שימור, כולל תוספת של מרתף חניה ומעליות. את זכויות הבנייה הלא ממומשות תקבל חברת בנייני העיר הלבנה במגדלים החדשים שנבנים כעת במתחם חסן עראפה.
ברגר: "העירייה לא רצתה בנייה בחצרות ולכן הלכנו לוועדה המחוזית ועשינו תוכנית בניין עיר רק על שני הבניינים האלה, שהפכה אותם לבניינים עם הגבלות מחמירות, שאי-אפשר לבנות לצידם ומעליהם בכלל, ולוקחת את זכויות הבנייה ומניידת אותם למקום אחר".
הוא מאמין שהאופי החברתי הייחודי של המקום יישמר: "הפינוי הוא לתקופה של שנתיים, אבל זה בדיוק הפרויקט שבו לא תקרה ג'נטריפיקציה, כי הדיירים הקיימים היום מקבלים חזרה את דירותיהם. אין בנייה של דירות חדשות, ככה שמבחינה חברתית המתחם ישמור על צביונו. זה מקום מאוד מיוחד. אפשר לראות שרידי השיתופיות גם כיום".
הבנייה המקורית הייתה ענייה מאוד והחומרים היו בסיסיים, וכיום הבניינים מתפוררים. ברגר מבטיח שיקום מלא: "כיוון שהבניינים לשימור אז כל מעטפת הבניין וחדרי המדרגות יישארו. כל מיני תוספות שנבנו לאורך השנים ייהרסו. נשמור על אותו סוג טיח, כולל חלונות ותריסים מעץ. כל חזותו החיצונית של הבניין תחזור למה שהיה במקור.
"כמובן שבתוך הדירות תהיה שונות רבה. מאחר שאנחנו מחליפים תשתיות אז ברור שהסטנדרטים יהיו מודרניים".
הפיתוח הנופי
האמנית ואדריכלית הנוף רלי דה פריס מתגוררת במעונות עם משפחתה, כבר כמעט 40 שנים. היא אדריכלית הנוף שתהיה אחראית על הפיתוח הנופי של הפרויקט: "זאת הייתה הדירה הראשונה שקנינו אחרי שהתחתנו. החצר הזאת קסמה לי כי הזכירה לי את הבית המשותף שבו גדלתי בנתניה, שצפה על חצר והיה מאוד מגוון מבחינה חברתית וזכור לי כמו מרכז העולם. הרב גוניות של מעונות עובדים היא גם אנושית. המקום הזה לא רק מרובד בעצים ותיקים".
למרות הזיקה העמוקה שלה למקום, דה פריס אינה משוכנעת שתחזור לגור בדירתה: "אני חרדה למה אני חוזרת. הבתים האלה יישארו נמוכים ומסביב הם יהיו מוקפים מגדלים, שזה כאילו קצת בונבוניירה.
"בעתיד יהיו פה הוצאות על מעליות ועל מתקן החניה ואני בכלל לא בטוחה שאני עצמי אוכל לעמוד בזה כלכלית. מעבר לכך, האנשים שגרים פה כעת מבינים מה זה מרחב משותף ומה זה פרטיות. זה מקום שיש לו שפה קיומית. אני משערת שחלק גדול מהשכנים יתחלפו. אני לא יודעת איך אני אסתדר עם כל הדבר הזה".
"לחברת בנייני העיר הלבנה יש אחריות היסטורית. אני לוקחת אחריות על תכנון הגן. אני מחזירה את היופי שלו, אבל לא בדיוק. צריך להחליף פה את הקרקע ואז הפרחים יפרחו. זה לא יהיה גן ראווה, אבל גם לא גן עזוב. אני הולכת על גשר עדין של אסתטי ותרבותי".