מליאת הכנסת / צילום: דוברות הכנסת - יצחק הררי
אחרי ארבע מערכות בחירות, וממשלת שינוי שרק הוקמה, יש הזדמנות לדבר על הפיל בחדר: המעמד הנעלם של הכנסת.
בשנים האחרונות, מעמדה של הכנסת הוחלש באופן משמעותי. זה לא קרה בבת אחת, אלא בכמה תהליכים זוחלים, במספר החלטות, שכל אחת בשעתה הוסברה בהגיון, אבל בסוף נותרנו עם רשות מחוקקת חלשה ומוחלשת. למה זה כל כך גרוע? כי יש בישראל שלוש רשויות: מחוקקת מבצעת ושופטת, וכשרשות אחת מרוקנת מתוכן, הדמוקרטיה הישראלית נחלשת.
הכנסת נחלשה לאורך תקופה במספר מהלכים, בעבר כתבתי פה על החוק הנורווגי, אבל הגיע הזמן להאיר זרקור לוועדת השרים לענייני חקיקה ומשמעת קואליציונית.
מסננת ועדת השרים
נתחיל בוועדת שרים לחקיקה: כל חוק עוד טרם הגעתו לדיון בכנסת, עובר דרך ועדת שרים לחקיקה. בעבר זה לא היה כך, ועדת השרים דנה בעיקר בהצעות חוק ממשלתיות, ולא דנה בפרטיות. גם בהמשך, הדיונים על הצעות חוק נעשו בתוך הכנסת ולא בממשלה. יתרה מכך, הייתה אפשרות להעביר הצעות חוק פרטיות גם בלי לעבור בוועדת שרים. כך לכנסת הייתה סמכות וכוח ולא רק לממשלה.
כיום, כל חוק עובר דרך ועדת שרים, והשרים מכריעים מה הכנסת תצביע. דהיינו התפקיד המרכזי של הרשות המחוקקת- חקיקה, תלויה בהחלטת הרשות המבצעת.
המשמעת הקואליציונית היא הנדבך שנוסף לוועדת שרים לחקיקה, והופך את כוחה של הרשות המבצעת- הממשלה, לבלתי פרופורציונית ביחס לכנסת. ברגע שוועדת שרים מחליטה אודות הצעת חוק, הקואליציה מצביעה פה אחד בעד או נגד ההצעה. בעבר זה לא היה כך, רוב החוקים הפרטיים עברו ללא משמעת קואליציונית. במקרים נדירים ומיוחדים "הוציאו" משמעת קואליציונית עבור חוקים ספציפיים.
כך היה בהיותי פעילה בלובי של ארגון מגמה ירוקה, בסוף שנות ה-90, היינו צרים להחתים ולשכנע המון ח"כים בעד או נגד הצעת חוק. לעתים רחוקות הופעלה משמעת קואליציונית על הצעת חוק פרטית. בכנסות האחרונות, כל החלטה של ועדת שרים הופכת למשמעת קואליציונית, במקום להיות שמורות למקרים נדירים.
הנזק הוא הרבה יותר חמור מאשר רק החלשת הרשות המחוקקת. אחד הערכים הכי חשובים ברשות המחוקקת היא הייצוג לכלל חלקי העם, כלל אזרחי ישראל. זאת לעומת הממשלה שבה רק למפלגות הקואליציה יש ייצוג.
שיתוף-הפעולה נחלש
בעבר, חברי כנסת נדרשו לשיתוף-פעולה נרחב בין קואליציה לאופוזיציה. למה? כי כשחברי קואליציה רצו להעביר הצעת חוק, הם לא יכלו לסמוך על המשמעת הקואליציונית שתזניק ברגע האמת את כל חברי הכנסת להצבעה, ותחייב את כולם להצביע פה אחד. אלא חברי הכנסת היו צריכים לשוחח עם ח"כים אחרים, לייצר קואליציות חוצות מגזרים ומפלגות, כדי לגייס מספיק תמיכה עבור הצעת החוק שלהם- כדי שתעבור.
כל זה כמובן גם הגדיל משמעותית את הצורך בשיתוף-פעולה בין חברי קואליציה ואופוזיציה וכך גם מיתן את השיסוי והשבטיות.
חשבתם למה יש כאלו נאומי זלזול, שיימינג ושנאה בכנסת? כי למה לא? חברי הכנסת לא באמת צריכים אחד את השני, ובטח לא חברי קואליציה את האופוזיציה. ברור שיש עדיין שיתופי-פעולה אבל הרבה פחות מבעבר.
וכך, במקום לשמור על מערכת יחסים תקינה בין כלל חברי הכנסת - נציגי העם כולם לומדים מהר מאוד שהכי חשוב לשמור על קשרים טובים עם שרים ספציפיים.
לעתים קרובות כשמשהו לא מתפקד במערכות גדולות, התשובה היא במבנה המערכת.
המערכת הפוליטית שלנו השתנתה לבלי הכר ב-15 השנים האחרונות, אך ניתן לתקן אותה, בצעד כמו צמצום השימוש במשמעת קואליציונית. זה מהלך שיכריח את הקואליציה והאופוזיציה לעבוד יחד, יוריד את רף השנאה ויקטין את השיסוי, פשוט כי כולם יצטרכו האחד את השנייה. ועוד משהו. דווקא בקואליציה שבה קשה לממש את המשמעת הקואליציונית לאור הפערים, למה לבחון אותה בכל רגע נתון? עדיף לחזור לשיטה הישנה שעבדה לאורך השנים, ולאתגר את הקואליציה רק לעתים נדירות יותר.
מעט חוקים עם משמעת קואליציונית, הרבה יותר חוקים רגילים.
מהלך כזה יחזק את כוחה של הכנסת, יקטין את הסיכוי לפדיחות של הממשלה, יכריח חברי כנסת מהקואליציה והאופוזיציה באמת לשתף פעולה, והבונוס- יקטין את השנאה והפילוג. הגיע הזמן.
הכותבת היא חברת כנסת לשעבר, מחברת הספר "המדריכה למהפכה"