מפגינים באום אל פאחם במחאה על העימותים במזרח ירושלים / צילום: אל-איתיחאד
כחודשיים לאחר שהפצעים החברתיים העמוקים שנגרמו מההתפרעויות האלימות בחברה הישראלית התחילו להגליד, נשאלת השאלה מדוע נכשלו כישלון חרוץ כל מפגשי ההידברות בין יהודים וערבים במסגרות השונות? איך זה ששנים של מפגשים, חיוביים בסה"כ, לא יכלו למנוע את האירועים הקשים או לפחות למזער אותם בעודם הם מתהווים.
כולנו מודעים לעובדה המרה שתוצאות האירועים הקשים השפיעו באופן שלילי ביותר על היחסים בין כלל חלקי החברה כולל שכנים, עובדים ואף סטודנטים. במפגשים השונים אליהם הוזמנתי במהלך השנים נוכחתי לדעת כבר בתחילת הדרך עד כמה השיח בין יהודים וערבים היה שטחי, מתייפייף ובמקרים מסוימים אף מתנשא ומזויף לחלוטין.
בנוסף, רוב מסגרות השיח היו נתונות להשפעות של פוליטיקאים עם אג'נדה של בחירות ואינטרסים אישיים במקום אג'נדה של יצירת חברה בריאה לטווח הארוך. תחושות אלו גרמו לי להרגיש באי נוחות מירבית דבר שבא לידי ביטוי ביציאה הדרגתית מכל מעגלי השיח וחיפוש אחרי שיח מכובד מצד אחד אך כנה ואמיתי מצד שני. הגעתי למסקנה שיש ליזום וליצור שיח שכזה במסגרות השונות כולל באוניברסיטת תל אביב בה אני פועל בתור פרופסור ערבי האחראי על שילוב ערבים.
אחד הצעדים החשובים שעשינו היה הקמת משרד לשווין ומגוון באוניברסיטה שיציע בין השאר מסגרות שיח בין ערבים ויהודים בקמפוס. לצערי, לא הספקנו לבסס שיח שכזה עוד לפני שהמציאות טפחה על פנינו במהירות בזק ובעוצמה איומה. הדבר אילץ אותנו לקיים מסגרות חירום של שיח כנה עם הסטודנטים ועם העובדים, וסדנאות חירום כבר בימים הראשונים של האירועים שימנעו הידרדרות חריפה עוד יותר ביחסים שבין יהודים וערבים וייתן תחושה של תקווה כלשהיא למשתתפים. אלא שכל זה הוא בגדר עירוי נוזלים בדרך לניתוח מורכב ועמוק הנדרש כצו השעה. מטרת הניתוח תהיה לחבר בין כל חלקי החברה ולמצוא את המכנה המשותף המחבר בינינו, יהודים וערבים, ולמזער לעת עתה את מה שמפריד בינינו.
מה שמאחד בינינו היא תחושת הישרדות משותפת המתקיימת על בסיס אנושיות והידברות משופרת, אמיתית וכנה בין יהודים וערבים. הישרדות המתבססת על ההבנה כי אין לנו ברירה אחרת אלא לחיות באותה חלקת אדמה תחילה כתושבים המסתכלים אחד על השני בגובה העיניים ולא מתוך התנשאות של צד אחד על האחר וסופה כאנשים בעלי מטרות משותפות לטובת משפחותיהם. הישרדות של תושבים שיפנימו אט-אט כי אין לאף צד את היכולת להעלים את הצד השני, נקודה. הישרדות משותפת כנגד יוקר המחייה, כנגד האלימות בחברה, כנגד מגפה ארורה, וכנגד השתלטות הפוליטיקה הזולה והמסיתה על פני טובת החברה. הישרדות משותפת כנה שמבהירה שאין אני מעוניין להתעלם מהתרבות ומהזהות של הצד השני.
נהפוך הוא, הישרדות שתטפח את תחושת הזהות הבסיסית של כל אדם באשר הוא ללא הבדל דת גזע מין או לאום שכן רק אנשים הגאים בעצמם יכולים לשרוד יחד. הישרדות שמכבדת את ההיסטוריה של כל צד ואינה מחפשת אשמים אלא מעודדת ראייה אנושית ואופטימית בין כל חלקיה. הישרדות שתהפוך אט-אט לאופטימיות זהירה אנושית ובלתי יהירה. הישרדות אופטימית שכזו היא המרכיב שהיה חסר מאוד במסגרות השיח השונות והביא לכישלונן.
ובנימה של הישרדות אופטימית אסכם ואומר שהגיע הזמן שבמסגרות השיח השונות נהיה מציאותיים ונסתכל על הקשיים בעיניים פקוחות ולחפש את הפתרונות האמיתיים ולא נסתפק בהצעות מלאכותיות. הגיע הזמן שננווט לכיוון השטח ולא רק לכיוון המנהיגים. הגיע הזמן שנחפש איך לקרב לבבות ולא רק נשמור על שקט תעשייתי בין התושבים. הגיע זמן שנשלב את הצעירים המתוסכלים בשיח ולא רק את המבוגרים המשועממים. הגיע הזמן שנכיר את התרבויות ואת המנהגים השונים ולא ניעלב רק בגלל שלא מבינים. הגיע הזמן לחזק את הדברים המחברים שבינינו יהודים וערבים, והם הרבה יותר משמעותיים לחיים משותפים.
הכותב הוא יו"ר ועדת ההיגוי לשילוב ערבים באוניברסיטת תל אביב