הפגנה בעת מחאה החברתית / צילום: Associated Press, Ariel Schalit
אם אנחנו מסתכלים על התוצאות של העשור האחרון מאז המחאה של קיץ 2011 יכול להיות שהנתונים הסטטיסטיים מראים שאי-השוויון הצטמצם או לכל הפחות לא גדל בעשור האחרון, אבל נתונים סטטיסטיים אינם בני ובנות אדם.
כשם שמאחורי המחאה הגדולה ביותר שידעה המדינה ב-2011 עמדו אנשים בשר ודם, שיצאו מן הגבולות ומאזור הנוחות שלהם ודרשו חיים בכבוד וסדרי עדיפויות שונים במדינה, גם מאחורי הנתונים הסטטיסטיים שמסכמים את העשור האחרון יש אנשים. רוב האנשים האלה הם אנשים שקופים כי הם מתחת לממוצע, ואנחנו הרי מודדים את הממוצע. את התוצאות, לא את התהליכים.
עשור אחרי המחאה החברתית יש קבוצות הולכות וגדלות של אנשים שהם מתחת לקווים. כאלה שאינם נראים ואינם נספרים. כאלה שמקבלים שירותים הרבה פחות טובים. כאלה שלא יכולים להיעזר בגלגלי ההצלה הפרטיים שיש לאחרים, כאלה שאין לה גישה או זכאות לגלגלי ההצלה של המדינה כי המערכת הציבורית לא ערוכה להם. מערכת שבמקום להתחזק לאורך השנים רק נחלשה והופרטה.
במקום להיכנס לתמונה, המדינה מסירה מעצמה אחריות
משבר הקורונה איפשר לנו לראות כמו דרך זכוכית מגדלת את הפערים ההולכים וגדלים וכיצד המגפה העמיקה אותם. השירותים שנסגרו במהלך הסגרים פגעו הרבה יותר באוכלוסיות המוחלשות, במי שחי בעוני ואין לו רשת ביטחון. זה בדיוק תפקידה של המדינה, בדיוק הרגע בו היא צריכה להיכנס לתמונה - אבל היא רק הולכת ויוצאת ממנה, בהפרטה והפרדת שירותים. תחנות לבריאות הנפש נסגרו, אין מספיק תקנים של עובדים ועובדות סוציאליות, החינוך הדיגיטלי רלוונטי רק לחלק מהאוכלוסייה ונעדר לגמרי בשעת משבר ממי שאין לו אמצעים, מפעל ההזנה שמבטיח ביטחון תזונתי לילדים שלנו חדל מלעבוד כשנסגרה מערכת החינוך.
נכון, בתוצאות מדד ג'יני הפערים בישראל אולי לא גדלו, אבל אנחנו מוכרחים לשים עין בוחנת גם על התהליכים - והתהליכים מצביעים על התרחקות במקום על הנגשה, על הפרטה והפרדה במקום חיזוק המנגנון הציבורי והרחבת הסמכויות והאחריות שלוקחת המדינה על אזרחיה. הסיבה היחידה שצלחנו בשן ובעין את המשבר הזה, היא כי יש לנו תשתית טובה של מנגנון ציבורי, שאריות של מדיניות סוציאלית רחבה שכורסמה מבלי ששמנו לב.
כל מדינה שצלחה את המשבר הזה, היא מדינה שיש לה מערכת ציבורית איתנה ומוחזקת, שמספקת לאזרחים שלה רשת ביטחון רחבה ומצילת חיים. לשם אנחנו צריכים לכוון את העשור הבא, זאת המסקנה והזעקה שהמחאה עוררה אותנו אליה לפני עשור: תשתיות, שיקום המערכות הציבוריות, חיזוק השלטון המקומי, פריסת רשת ביטחון סוציאלית רחבה וחדשנית - אלו הן הסוגיות הבוערות שצריכות להעסיק את המדינה. המגפה עוד לא מאחורינו, אבל ההזדמנות שהיא מביאה עומדת לחלוף.
כשמגיע לפתחנו משבר, זוהי שעת מבחן. ובסופו של העשור למחאה קיבלנו מבחן שמייצר תמונת מציאות קשה, שמאפשרת לנו להסתכל עליה ולקחת בשתי הידיים את ההזדמנות האדירה לתקן ולבנות מחדש את מה שדרוש. כשלנו בשעת המבחן, אבל להיכשל בלמידת התוצאות עלול לייצר כאן חורבן שיהיה לנו קשה להתמודד איתו. כזה שיגבה חיים, כזה שיוציא אותנו שוב לרחובות בכאב גדול יותר ובצעקה חורכת.
הכותבת היא סגנית ראש עיריית תל אביב-יפו והממונה על השירותים החברתיים בעיר, חברה בצוותי המומחים של המשבר