סלפי של היועץ המיוחד של הנשיא לתחרות וטכנולוגיה, טים וו, ויו"ר ה־FTC, לינה קאן, בטקס החתימה על הצו הנשיאותי
5,000 דולר בשנה. זה המחיר שמשק בית חציוני באמריקה משלם על היעדר התחרותיות בארה"ב, כך הסביר הנשיא ג'ון ביידן במעמד החתימה על צו נשיאותי לקידום התחרות, ביום שישי בבית הלבן. מטרת הצו הגורף, הסביר ביידן, היא החזרת עטרה ליושנה: "תחרות הוגנת היא הסיבה לכך שהקפיטליזם היווה את הכוח האדיר לשגשוג וצמיחה בעולם".
המספר הזה, אבדן כוח קנייה של 5,000 דולר בשנה, כך עולה מחומר הרקע שפרסם הבית הלבן, מגיע ממחקריו של פרופ' תומס פיליפון מאוניברסיטת ניו יורק, אחד משורה של חוקרים שמתעדים בשנים האחרונות את הזינוק בריכוזיות ובמונופוליזם בארה"ב. זה אותו מספר עליו דיבר פיליפון בראיון ל'גלובס" לפני שנה וחצי, ובו גם הציע לכול מי שרואים באמריקה "מעוז התחרות החופשית" לחשוב מחדש. "ארה"ב הפסיקה להיות בעד שוק חופשי ותחרות", הוא אמר בראיון.
פיליפון, כאמור, לא לבד. יש עוד שורה ארוכה של מחקרים שמצביעים על המחיר הגבוה של הריכוזיות בארה"ב, שרשמה זינוק בעשרים השנים האחרונות - מהאטה בחדשנות, דרך עליית מחירים, ועד עלייה באי־השוויון. ואם השיח על ריכוזיות בארץ, וגם בעולם, מתמקד בדרך כלל במחיר שהיא גובה מהצרכנים, הרי שבשנים האחרונות יש לא מעט מחקרים שמתמקדים בכוח מיקוח המופחת של העובדים מול מעסיקים גדולים, שמתרגם גם לקיפאון בשכר.
שני ההיבטים האלה זכו לאזכור בנאום של ביידן. "במקום להתחרות על צרכנים, הם צורכים את המתחרים. במקום להתחרות על עובדים, הם מוצאים דרכים לגבור על העבודה", הכריז הנשיא שלא שכח להצהיר על עצמו כ"קפיטליסט גאה", ואז הוסיף ש"קפיטליזם ללא תחרות הוא לא תחרות, אלא ניצול".
"קללת הגודל"
הצו של ביידן כולל שורה ארוכה של סעיפים, והנשיא האיר בדבריו דוגמאות קונקרטיות, אולי מתוך מחשבה על קהלי בוחרים ספציפיים אליהם הוא מכוון. למשל צעדים שנועדו להוזיל את מחירי מכשירי השמיעה ותרופות המרשם; לעזור לחקלאים הקטנים מול יצרני הזרעים, מעבדי הבשר, והמשווקים הגדולים; או להיפטר מדרישות רישוי תעסוקתי מחמירות (כולל הדוגמה הידועה לשמצה של רישוי לשזירת שיער), שמקשות בין היתר על תעסוקת בני משפחה של משרתים בצבא העוברים בין מדינות בארה"ב.
מה שאולי רלוונטי יותר לאוזניים ישראליות הוא ענקיות הטכנולוגיה, שזוכות למקום של כבוד בצו הנשיאותי, שלא רק מתייחס לפיקוח הדוק יותר על מיזוגים ורכישות, אלא גם לצורך למנוע מהענקיות אפשרות להתחרות באופן לא הוגן מול ספקים קטנים שמשתמשים בפלטפורמה שלהן - צעד שנראה מכוון ישירות ל"אמזון".
מיד לאחר הצו של ביידן אכן הגיעה הצהרה משותפת של לינה קאן, היו"ר הטרייה של רשות הסחר הפדראלית (FTC), ושל הממונה בפועל על ההגבלים העסקיים במשרד המשפטים, ריצ'רד פאוורס. בכוונת השניים לבחון מחדש את כללי המיזוגים.
את קאן עצמה, אחת המבקרות הבולטות של ענקיות הטכנולוגיה, שמונתה על ידי ביידן לראשות ה-FTC בגיל 32 בלבד, אפשר היה למצוא בטקס החתימה. אליה הצטרף עוד קמפיינר בולט נגד הריכוזיות, שמצא את מקומו בממשל: טים וו, עד לא מזמן עמיתה של קאן באוניברסיטת קולומביה, ומי שנטל חלק מרכזי בגיבוש הצו הנשיאותי.
וו וקאן משתייכים למחנה השואב השראה מלואי ברנדייס, שופט בית המשפט העליון מתחילת המאה שעברה, שדיבר על 'קללת הגודל' (וכך גם בחר וו לקרוא לספרו שיצא בשנת 2018). הם מבקשים להרחיב את המסגרת התפיסתית השלטת, שהתמקדה בעשורים האחרונים ברווחת הצרכנים ובמחירים שהם משלמים, לכזאת השואפת להגביל את יכולתן של חברות לצבור כוח שאותו ניתן לנצל לרעה. מבחינתם, זו החייאת מסורת ההגבלים העסקיים האמריקאית.
40 שנות ניסוי שנכשל
ביידן, מצדו, דיבר גם הוא על חישוב מסלול מחדש, אחרי 40 שנה של "ניסוי" כהגדרתו, במסגרתו "נתנו לתאגידים ענקיים לצבור יותר ויותר כוח". הוא גם הזכיר בנאום שלו את מורשתם של שני הנשיאים שלחמו במונופולים בתחילת המאה שעברה: טדי רוזוולט ופרנקלין ד. רוזוולט (FDR).
זה לא אזכור מקרי. ביידן מבקש למצב את עצמו כדמות מהפכנית, כמי שפותח דף חדש במדיניות הכלכלית של ארה"ב, ולא רק במלחמה במונופולים, אלא גם בתוכניות ההשקעה השאפתניות שלו, שמהדהדות את ה"ניו דיל" של FDR.
העניין הוא שתוכניות ההשקעה האלה עדיין צריכות לעבור בקונגרס, וגם את הצו הנשיאותי של ביידן צריך לתרגם להנחיות ספציפיות בסוכנויות השונות של הממשל הפדרלי. כפי שהזכירו הפרשנים בארה"ב, בחלק מהמקרים, לנשיא אין סמכות להורות להן על שינוי מדיניות. הוא יכול "לעודד" אותן לעשות זאת, מילה שאכן חוזרת על עצמה שוב ושוב בצו. ובהמשך, היוזמות השונות בצו עוד צריכות לעמוד במבחן בתי המשפט, שם הן עשויות להיתקל בעוינות. אבל גם כך, אין ספק שהרטוריקה של ביידן מגלמת שינוי דרמטי.