הפגנה בעת מחאה החברתית / צילום: Associated Press, Ariel Schalit
ביולי 2011 מצאה עצמה דפני ליף מתקשה לשכור דירה במרכז תל אביב. בעקבות כך, בנתה לה אוהל בשדרות רוטשילד, אספה סביבה חברים ותומכים, וכך התפתחה לה מחאה חברתית ששטפה את הרחובות בקיץ 2011.
בניגוד לפנתרים השחורים של שנות ה-70, אלו שיצאו להפגין ב-2011 לא היו המקופחים והעניים. המחאה החברתית הייתה מחאתו של ציבור שעובד, משלם מסים ומשרת בצבא. דרישתם של המוחים לא הייתה לקחת מהעשירים ולהעביר לעניים. הם דרשו שהממשלה תפסיק לעזור לאחרים ותעזור להם לסיים את החודש, בעיקר על ידי הורדת יוקר המחיה ומחירי הדיור.
לאחר קרוב לעשור הגיע הזמן לערוך סיכום ביניים לגבי ההצלחות, והכישלונות, של המחאה.
פוליטית, למחאה היו כמה הישגים בולטים. סתיו שפיר ואיציק שמולי, ממנהיגי המחאה, הפכו להיות חברי כנסת. מפלגת "יש עתיד" קמה לאחר המחאה כמפלגה של מעמד הביניים החילוני, והפכה במהירות למפלגה השנייה בגודלה בכנסת.
הלחץ הציבורי הוביל גם לחקיקה שנועדה להיטיב עם הציבור. הממשלות הקימו ועדות וחוקקו חוקים שנועדו להגדיל את התחרות ולהוריד את יוקר המחיה. הממשלות גם חילקו סוכריות לציבור: מחיר למשתכן שנועד להוזיל את מחירי הדירות לצעירים, מעונות יום לילדים, נקודות מס לאנשים עובדים, ועוד.
בתחום המחירים, נראה לכאורה שהמדיניות הממשלתית, והחשש מפני כעס ציבורי אכן הצליח להביא לשינוי. בין 2000 ל-2011, עלו מחירי המזון בקצב של כ-3.3% לשנה. מאז 2011, מחירי המזון עולים בקצב של כ-0.6% לשנה. אבל זה ממש לא רק בגלל החשש מהממשלה או מהצרכנים. בעשור הראשון של שנות ה-2000, הייתה עלייה משמעותית במחירי הסחורות. מחיר החיטה, למשל, עלה כמעט פי 4 בין שנת 2000 ל-2008. עלייה דומה הייתה גם במחירי האורז, התירס והסויה.
מחירי המזון עלו באותה תקופה לא רק בארץ, אלא אפילו באמריקה הגדולה, גם אם לא באותה מידה כמו בארץ. אצל שכנינו הערבים, עליית מחירי המזון תדלקה את האביב הערבי. מאז 2011, מחירי הסחורות בעולם הפסיקו לעלות, ולכן בכל העולם מחירי המזון עולים פחות מאשר לפני 2011. נכון, קצב השינוי במחירי המזון בארץ נמוך יותר מאשר בארה"ב ובאירופה, מה שמלמד שאולי בכל זאת למחאה הייתה קצת השפעה. אבל בכל זאת, יצרני המזון בארץ במצב לא רע בכלל. למרות שהעלייה במחירי המזון היא איטית יחסית, היא עדיין מהירה פי שלוש מהעלייה במדד המחירים הכללי. חוץ מזה, אפילו אם מחירי המזון בארץ עולים יחסית לאט, בכל זאת ישראל מדורגת במקום הרביעי במדד הביג-מק, כשרק שוויץ, שוודיה ונורבגיה מדורגות מעלינו. מכיוון שההכנסה שלהם הרבה יותר גבוהה משלנו, עבורם המחיר הגבוה של הביג-מק (ושאר מוצרי המזון) הוא לא כזה נורא. בישראל, המשמעות היא שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו הרבה פחות המבורגרים.
אז גם אם המחאה הובילה את הממשלות לפעול קצת לטובת הגדלת התחרות, יש עוד הרבה מה לעשות. כנראה שיותר קל ומהיר לחלק מתנות לאזרחים, מאשר להתמודד עם קבוצות לחץ חזקות במשק.
הבעיה היא שלמתנות האלו יש עלויות. ניקח לדוגמה את הגנים "החינמיים" בגילאי 3-4. כתוצאה מהחלת ההוראה על הרחבת המימון הציבורי לגנים, עלה תקציב החינוך הקדם יסודי בכ-80%. נכון ל-2019, החינוך הקדם יסודי "החינמי" עולה מעל 7 מיליארד שקל, וזה בלי שכוללים את הגידול בתקציבי הרשויות המקומיות ועלות הקרקע הציבורית שהוקצתה לבניית מבני הגן.
לכאורה ההורים הרוויחו, כי הממשלה מסבסדת אותם. אבל חשוב לזכור שלממשלה אין כסף, יש רק כספי מסים. לכן, מי שמשלם זה יהודים לא חרדים בעשירונים 5-10, שמשלמים לא רק עבור עצמם, אלא גם עבור כל השאר. כשזוכרים שמי שיצאו למחאה היו בעיקר אנשי מעמד הביניים, מגלים שבמקום שהמחאה תעזור להם, היא רק העמיסה להם עוד הוצאה על הגב, כשמי שמרוויח הם קבוצות האוכלוסייה שיש להן הרבה ילדים ומעט הכנסות.
כלומר, קל לממשלה לשפוך דליי כסף, והשרים שמחים להצטלם כשהם חונכים פרויקט שנועד להקטין את יוקר המחיה. קשה לממשלה הרבה יותר להתמודד עם הוועדים החזקים, הלובי החקלאי, היבואנים הבלעדיים ושאר בעלי הכוח והקשרים.
כשזה המצב, מה כבר מחאה חברתית יכולה לעשות? לא הרבה. היא קצת תרמה לעלייה בכוח הקנייה של הישראלי הממוצע, וזה מבורך. אבל היא בעיקר גרמה למשלם המסים לחלק כסף שהוא נהנה ממנו הרבה פחות מאלו שמשלמים מעט מאוד.
ד"ר רונן בר-אל, המחלקה לכלכלה וניהול, האוניברסיטה הפתוחה
ד"ר אביחי שניר, ביה"ס לבנקאות ושוק ההון, האקדמית נתניה