אביגדור ליברמן / צילום: דוברות משרד האוצר
חוק ההסדרים במהותו נועד לתת מענה מיידי לבעיות דחופות בלוחות זמנים קצרים, אם משתמשים בו למתן פתרון לבעיות מהותיות אנו עלולים למצוא עצמנו עם בעיות חמורות יותר בעתיד. כדי לייצר ארגז כלים נכון בחוק ההסדרים ובתוכניות הכלכליות יש צורך לערב את השלטון המקומי ולהביא יחד איתם לפתרונות ארוכי טווח, אחרת נמצא את עצמנו בסחרור של "אפקט הקוברה".
בתקופת הראג' הבריטי נתקלו האנגלים בנחשי הקוברה בעיר דלהי. כדי להתמודד עם הבעיה הם הצהירו שמי שיגיע לנציגים הבריטים עם נחש קוברה מת יקבל מענק כספי. ההודים בתגובה החלו לגדל נחשי קוברה ולהרוג אותם לאחר מספר חודשים. הממשל הבריטי הודיע שהפרס בטל לאחר שהבין שזה מה שמתרחש, התוצאה המיידית הייתה שמגדלי הקוברות שיחררו אותם ומספר הנחשים בעיר גדל. הכלכלן הגרמני הורסט זיברט אימץ את הסיפור וטבע את המושג "אפקט הקוברה", אחרים יגדירו את העניין כתמריץ שגוי.
תמריץ שגוי
נדמה לי שהתוכנית הכלכלית שמנסה עתה להוביל שר האוצר אביגדור ליברמן בהחלט עלולה להיות תמריץ שגוי שיכניס את ישראל ובעיקר את הרשויות המקומיות לסחרור ואף לקריסה. אם נתייחס למשל לתוכנית להסב שטחי מסחר ועסקים לדירות מגורים לזוגות צעירים ולגיל השלישי הרי שנדמה שכלום לא נלמד מהשלכות תמ"א 38. הדירות אולי ייצרו פתרון לבעיה אחת, אך ייצרו אחרות - שכן מה יהא על עומס שייווצר על התשתיות? הגודש בכבישים? היכן ילמדו הילדים של אותם זוגות צעירים? מה על גני ילדים? מה הפעולות הנדרשות להנגשת המבנים לטובת הגיל השלישי, מענה סוציאלי ועוד. כל אלה ייפלו על הרשות המקומית, שלא בטוח שיהיה לה הכסף הדרוש למתן מענה ולפיתוח הנדרש.
גם נקודת המבט על ועדות התכנון שגויה, נכון שאפשר לקצר הליכים או להפוך אותם ליעילים יותר, אולם צריך לזכור כי חלק ניכר מוועדות התכנון לא נותנות היתרי בנייה כיוון שהגדלת כמות הדירות לא באה בהלימה להפשרת קרקעות, למשל לפיתוח עסקים, אזורי תעשייה ובילוי, כלומר - ללא פיתוח יכולות הכנסה לרשות.
ללא פיתוח והגדלה של ההכנסה לרשות לצד דרישות לבניית דירות, הרי שמשרד האוצר במו ידיו ידחוף רשויות מקומיות לעבר גירעון. בעבר כבר ראינו שכמות הכסף שהמדינה נדרשה להשקיע בתוכניות הבראה לרשויות מקומיות היתה גדולה פי כמה מהתקציבים שביקשו הרשויות לפני הקריסה. הכוונה של שר האוצר טובה, אבל כדי להביא לתוצאות הרצויות נדרש ללמוד מהעבר, לא פחות חשוב מכך חשוב לשמוע את השטח.
ללא שיתוף של השלטון המקומי, שהוא הלכה למעשה הזרוע המבצעת של השלטון המרכזי, ייצר האוצר פתרונות לא ריאליים או חמור מכך - יתמרץ באופן שגוי את המערכת שבסופו של תהליך תתנגש ותתרסק אל הקיר.
בין הרצוי למצוי
גם בשאלת רישוי העסקים ניתן ללמוד את ההבדלים בין הרצוי למצוי, שכן הבעיות שהציף ליברמן בתוכנית אינן הבעיות המרכזיות. כראש רשות אני נתקל לא פעם בצורך להתמודד עם דרישות שאין בהן היגיון. קחו חנות שהוקמה ב-1995, 25 שנים שהיא כבר פועלת, בעל החנות השקיע פעם אחר פעם כדי לפתח את החנות, האם הגיוני לבוא ולהציב לפניו כתנאי רישיון את אותם התנאים שאני מציב כרשות לבעל עסק שזה עתה בבנייה? הרי התשתית שונה, איני מכוון כמובן לענייני בטיחות. אך לאור דרישות "ליישור קו", ההשקעה עלולה להפוך ללא כדאית מצד בעל העסק ולי כרשות צעדים שיובילו לסגירת העסק אינם כדאיים גם כן. על המדינה לתת במקרה זה קווים מנחים ולהשאיר גמישות מחשבתית לרשות, לסמוך קצת יותר על הזרוע הביצועית שלה.
לו היה שואל אותי ליברמן על דעתי על התוכניות הייתי מבקש ממנו להוריד רגע הילוך, לראות שארגז הכלים שאותו הוא מביא לפתרון הבעיות לא מייצר אחרות. כרגע כפי שהוצגה התוכנית היא בעיקר מעוררת דאגה.
הכותב הוא ראש מועצה מקומית אפרת, מנטור לראשי ערים מטעם השלטון המקומי ומרצה למדיניות ציבורית באונ' העברית