אלכס קושניר, ישראל ביתנו יומן הצהרים, גל"צ, 8.7.21 / צילום: יוסי זמיר
מה צפויות להיות ההשלכות של הודעת שר האוצר, אביגדור ליברמן, על הפסקת סבסוד מעונות היום לכ-20 אלף משפחות אברכים? ההחלטה הזאת מהשבוע שעבר עוררה הדים רבים, והעלתה טענות עובדתיות לגבי מה שקרה בעבר כאשר על החרדים "הוטלו גזרות". האם בכוחם של מהלכים כאלה להגדיל את המעורבות של החרדים בחברה הכללית ולהעלות את שיעורם בכוח העבודה, באקדמיה ובצבא? במקביל עלתה השאלה כמה נדיבה ישראל כלפי משפחות: האם הוצאות המדינה על ילדים הן גבוהות או שלמעשה אנחנו נמצאים מאחור בהשוואה למדינות ה-OECD? בדקנו כמה טענות כאלה שעלו.
תעסוקה: עלייה בכמה גלים
השיח על השתלבות החרדים בעבודה ובצבא נוטה לחזור פעמים רבות אל אותה נקודה ארכימדית ב-2013, אז כיהן יאיר לפיד כשר אוצר וקיצץ בתקציבים שהופנו לחברה החרדית. "לפיד כבר ב-2013 חוקק את החוק הזה (ביטול סבסוד מעונות יום)", הזכירה ביום רביעי שרת הכלכלה אורנה ברביבאי בראיון בכאן ב', "ואני בדקתי את הנתונים וראיתי שב-2013-2015 הייתה עלייה ברורה ומובהקת של אנשים שיצאו לשוק העבודה". אלכס קושניר מישראל ביתנו אמר דברים דומים בשבוע שעבר בגל"צ והזכיר גם את פועלו של בנימין נתניהו כשר אוצר: "גם בשנת 2003 נתניהו נקט צעדים דומים, וגם בשנת 2013 - אז כל הצעדים האלו בסוף כן מביאים לעלייה בהשתתפות בשוק התעסוקה בקרב המגזר החרדי", הוא קבע.
מנגד, ח"כ מיכאל מלכיאלי מש"ס טען לפני שבוע בראיון ב-103 FM כי המשק יפסיד כתוצאה מההחלטה של ליברמן. לדבריו, אחרי הרפורמה של לפיד ב-2013 "הגרף של העובדים עלה, (אבל) לא לקחו בחשבון את כמות החרדים שגדלו באותה תקופה. זה בלוף. יותר מזה, כמות המתגייסים באותה תקופה ירדה כי אין דבר כזה גיוס בכפייה; (גם) כמות החרדים באקדמיה ירדה".
אז מי צודק? נתחיל בנתונים היבשים: שנתון החברה החרדית של המכון הישראלי לדמוקרטיה עוקב אחר שיעור התעסוקה של החרדים באחוזים, כלומר תוך התחשבות בגידול האוכלוסייה, כך שהוא מנטרל מראש את הטענה של ח"כ מלכיאלי (שלא העביר לנו סימוכין לטענתו). הנתונים שם אכן מראים כי עד 2002 נרשמה ירידה הדרגתית בשיעור התעסוקה של החרדים, כשמ-2003, השנה שהוזכרה על ידי ח"כ קושניר, המגמה מתהפכת: תעסוקת הגברים החרדים מתחילה לצמוח בשיעור ממוצע שנתי של 2.4% עד שב-2019 היא מגיעה ל- 52.5%. שיעור החרדיות העובדות צומח בקצב גבוה יותר, 2.7% בשנה, וב-2019 הוא מגיע ל-76.7%. מדובר בעלייה כללית של 2.6% בשנה, כשנכון ל-2019 כ-65% מהחברה החרדית עובדת.
מעבר לכך, אפשר להצביע על נקודות מפתח נוספות לאורך הדרך, ביניהן, השנים 2014-2015 בהן עלה שיעור תעסוקת הגברים החרדים ב-8.1% בשנה, לאחר הקיצוץ בקצבאות הילדים וצעדים נוספים שהנהיג לפיד כשר אוצר. מנגד, לאחר 2015, כשהחרדים חזרו לממשלה, קצב הגידול בהשתתפות החרדים בעבודה ירד, כשאצל הגברים לבדם כמעט לא נרשם שיפור בין השנים 2016 ל-2019 (עלייה של 0.2% בלבד).
אם הנתונים היבשים לא מספיקים כדי להראות שהצעדים של נתניהו ולפיד השפיעו לחיוב על שיעור התעסוקה בחברה החרדית, אפשר להיעזר בדברים שאמר בעבר למשרוקית ד"ר גלעד מלאך, ראש התוכנית לחרדים במכון הישראלי לדמוקרטיה. מלאך הסביר ב-2019 כי תעסוקת הגברים החרדים עלתה בכמה גלים: הראשון התרחש ב-2003 בעקבות הקיצוץ בקצבאות ובייחוד בקצבאות הילדים; השני אירע בשנים 2011-2009, אז יושם מענק העבודה הידוע כ"מס הכנסה שלילי", והורד גיל הפטור משירות צבאי לצעירים חרדים; והשלישי בשנים 2015-2014, כתוצאה מהצעדים שכבר הזכרנו. מנגד, הוא ציין אז, בתקופות בהן לא נעשו צעדים לעידוד כניסת חרדים לשוק התעסוקה, לא חלה כמעט עלייה אצל הגברים.
גיוס ואקדמיה: מגמה מעורבת
ח"כ מלכיאלי העלה טיעונים גם לגבי מגמות הגיוס וההשכלה בקרב החרדים. לגבי הגיוס, נראה שהוא צודק. הנתונים המתוקנים שפרסם אכ"א לאחר שהתברר שהספירה הקודמת הייתה מוטעית מעלים כי בין 2014 ל-2018 לא חל שינוי משמעותי במספר החרדים שהתגייסו, ולמעשה הוא פחת קצת מ-2,076 בשנה ל-1,988. ועדת נומה כתבה במסקנותיה באופן מפורש כי ככלל "כמות המתגייסים החרדים בין השנים 2013-2018 (הייתה) דומה ואינה במגמת עלייה".
בכל הנוגע לסטודנטים החרדים המצב מורכב יותר. באופן כללי, הנתונים מראים מגמת עלייה משמעותית: ב-2011 היו כ-5,500 סטודנטים חרדים ואילו בשנת הלימודים 2019-2020 נרשמו כ-13,400 סטודנטים חרדים. העלייה הממוצעת היא כאלף סטודנטים לשנה.
יחד עם זאת, העלייה מגיעה כמעט אך ורק מהסטודנטיות. ב-2011 כרבע מהחרדיות הלכו ללימודים אקדמיים (23%) ואילו בשנה האחרונה כבר מדובר בשליש (33%). לעומת זאת, בשיעור הגברים החרדים שהולכים לאקדמיה לא חל גידול: 13% ב-2011, ובשנה האחרונה רק 12% מהם. במובן הזה מלכיאלי צודק, יותר גברים חרדים לומדים, אך שיעורם מכלל החרדים לא עלה.
תמיכה במשפחות: הקצבאות נמוכות, ההוצאה גדולה
מי שהעלה טיעון מעניין בתגובה למהלך של ליברמן היה ח"כ יעקב אשר מיהדות התורה שאמר בראיון לכאן ב' בשבוע שעבר כי "כל אחד יודע שברוב מדינות ה-OECD הנושא של קצבאות ילדים הוא הרבה יותר גדול מאשר בארץ, פי כמה אפילו".
הביטוח הלאומי מצדיק את אשר. בדוח שפרסם המוסד ב-2020 וכולל השוואה של ישראל ל-22 מדינות החברות באיחוד האירופי בתחום קצבאות הילדים, ישראל נמצאת במקום השלישי מהסוף בגובה הקצבאות. אפשר להעלות שאלות מתודולוגיות לגבי הבדיקה הזאת שמתייחסת רק לקצבת הילד השני (בצרפת למשל לא מוענקת כלל קצבה לילד הראשון), ואפשר גם לציין שהחישוב בו לא כולל את תוכנית "חיסכון לכל ילד", החדשה יחסית, שבמסגרתה המדינה מעבירה 50 שקל בחודש לכל ילד, אותם אפשר לפדות בגיל 18.
יחד עם זאת, ייתכן שהבדיקה הדרושה כאן היא מורכבת יותר, כזאת שלוקחת בחשבון לא רק את הקצבאות אלא את כלל ההטבות שמעניקה המדינה לילדים, ובהן אותו סבסוד למעונות שבוטל כעת על ידי ליברמן. ל-OECD יש מדד שנקרא "Family Benefits", שבוחן את סך ההטבות שמקבל מהמדינה משק בית שיש לו ילדים על ידי חלוקה למזומן (Cash), כלומר כסף שמגיע ישירות למשפחות, וסיוע (Kind), כלומר סובסידיות למיניהן. כאן, מצבה של ישראל טוב בהרבה.
כשבוחנים את המזומן עולה כי ב-2017 (השנה המעודכנת ביותר של הדוח) סך הקצבאות ששילמה ישראל עמד על 1.13% מהתמ"ג, קרוב מאוד לממוצע ה-OECD שעומד על 1.16%. ואם נבדוק את הסבסודים נראה כי ב-2017 ישראל עקפה את ממוצע ה-OECD עם הוצאה של 1.12% מהתמ"ג, לעומת פחות מאחוז בממוצע המדינות החברות. בחישוב של שתי הקטגוריות יחד, ישראל הוציאה 2.3% מהתקציב על תמיכה ישירה ועקיפה במשפחות, יותר מממוצע ה-OECD שעמד על 2.1%.
איך עם קצבאות כה נמוכות ביחס לתמ"ג בנפש, ההוצאה עוקפת את ממוצע ה-OECD? הסבר אפשרי הוא שישראל היא המובילה ב-OECD בשיעור הפריון הכללי. כלומר, גם כשכל ילד מקבל פחות, עדיין יש הרבה יותר ילדים לתת להם.