גלובס - עיתון העסקים של ישראלאתר נגיש

רהט. "בקושי מתמודדת עם מערכת החינוך שלה" / צילום: איל יצהר

ממעוף הציפור ניתן לראות בקלות את הפער בין הדלות ביישובי הפזורה הבדואית לבין היישובים היהודים בנגב. מצד אחד, יישובים חומים, דלים, מנוקדים לפרקים בלוחות סולאריים להפקת חשמל. מצד שני, יישובים ירוקים עם מגרשי כדורגל ובריכות שחייה. סממן היכר נוסף ליישובים היהודיים בנגב הוא הקפתם בחפירות. ביישובים אומרים שזהו ניסיון למנוע פריצות ליליות חוזרות על ידי גנבים מהפזורה שמגיעים רכובים על טרקטורונים.

בנגב כמעט 600 אלף דונם שבהם מתגוררים עשרות אלפי תושבים בדואים, ברוב המקרים במבנים בלתי חוקיים ללא מים, חשמל ותשתיות מסודרות - אקס טריטוריה של מדינת ישראל 2021.

האחריות להסדרת ההתיישבות הבדואית בנגב עוברת בירושה מממשלה לממשלה ומאחריות שר אחד למשנהו כבר עשורים, ופתרון כלל מערכתי - אין. בשבוע שעבר שוב עברה הרשות להסדרת ההתיישבות הבדואית, הפעם ממשרד הכלכלה ומהשרה אורנה ברביבאי למשרד הרווחה תחת השר מאיר כהן. האם כהן יהיה זה שחתום על ההצלחה במקום שבו כולם לפניו נכשלו? ובכן כנקודת מוצא הוא יצטרך לבחור שלא לחזור על טעויות עבר.

בשבועות הקרובים צפוי מבקר המדינה מתניהו אנגלמן לפרסם דוח נרחב בנושא תחת הכותרת "המשילות בנגב". בין יתר הנושאים שנבדקים בוחן המבקר את נושא הקידום הכלכלי וצמצום הפערים בחברה הבדואית, את תפקוד הרשויות המקומיות ותאגידי המים במגזר הבדואי, פגיעה ונזקים בתשתיות ממשלתיות, לצד פגיעה באיכות הסביבה ובבריאות התושבים ושמירה על ביטחון הנפש, הרכוש והסדר הציבורי, אספקת שירותים סדירים ועוד. החומרים שהונחו על שולחן המבקר בנושא מלמדים שמאז הדוח האחרון, שפורסם ב-2016, לא הרבה השתנה בנגב.

בדוח המבקר משנת 2016 נכתב כי "בשנת 2015, יותר מעשור אחרי שהכירה המדינה ביישובים בדואיים הנמצאים כיום בתחומי המועצות האזוריות נווה מדבר ואל קסום, פיתוח התשתיות ביישובים אלה לוקה מאוד בחסר: לא פותחו כבישים בתוך היישובים, הבתים אינם מחוברים לחשמל, נקודות מים הוצבו ברוב היישובים, אך רק מקצת התושבים יכולים להתחבר אליהן; רק באחד היישובים - היישוב תראבין - יש תשתית ביוב, כנדרש".

על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בשנת 2019 התגוררו במחוז הדרום 268,867 בדואים, שהם כ-20% מכלל האוכלוסייה במחוז. עוד לפי הנתונים, כ-70% מאוכלוסיית הבדואים בנגב מתגוררים ב-19 יישובים מוכרים: העיר רהט, שש מועצות מקומיות - לקיה, תל שבע, כסייפה, ערערה בנגב, שגב שלום וחורה ועוד 11 יישובים המרוכזים במועצות האזוריות נווה מדבר ואל קסום. 30% מתגוררים בפזורה מחוץ ליישובים המוכרים והחוקיים, על שטח של כ-600 אלף דונם. על פי נתוני הרשות להסדרה, 40 אלף בדואים יושבים על תשתיות לאומיות, על כביש שש, קו החשמל, תעש, רמת חובב, שטחי אש ושמורות טבע - ואותם נדרש לפנות.

גלובס ממפה את הבעיות העיקריות בהסדרת ההתיישבות.

1. אין תמריץ לעבור ליישובים המוסדרים

הפזורה הבלתי חוקית בנגב כוללת למעלה מ-2,000 מקבצים, בגדלים שונים, של בנייה בלתי חוקית, כך מנתוני עמותת רגבים שמבצעת מעקב על הנעשה בנגב. על פי הערכות העמותה, בכל שנה מוקמים כ-2,000-3,000 מבנים בלתי חוקיים נוספים. במקבצים הלא מוסדרים אין תשתיות ציבוריות, והתושבים מקבלים שירותים חלקיים בלבד מהמועצות הסמוכות. הבעיה הקשה יותר היא שבמרבית היישובים המוכרים (11 היישובים), המצב דומה, כך שלאותם תושבי פזורה אין תמריץ למעבר ליישובים המוסדרים.

ראש מועצת אל קסום, סלאמה אל אטרש, אומר כי מי שאמונים על פתרון הבעיה אינם עושים זאת. "אין פארקים לילדים, אין כבישים סלולים. הבאתי את שאול מרידור לסיור אצלי לפני שהתפטר, אמרתי לו 'המנהלת (הרשות להסדרת התיישבות הבדואים בנגב) שהוקמה ב-87' קיבלה מאז 60 מיליארד שקל לטובת הבדואים ואנחנו לא רואים את הכסף הזה. הצעתי לעמיר פרץ לסגור את הרשות. אני ראש מועצה נבחר, תנו לי את הכלים לתכנון ופיתוח ואני אעבוד מול התושבים שלי. בואו נבנה את 11 הכפרים שהמדינה כבר הכירה בהם כדי שיהיה אינטרס לתושבים מהכפרים הלא מוכרים לעבור אלינו".

הוא נותן לדוגמה את תל שבע ואומר "היא אכסניה. התושבים ישנים שם ויוצאים לעבודה ולכל הדברים האחרים. אין אזור תעשייה, אין מערכת חינוך, אין פארק. אז מרכז החיים שלנו הפך להיות באר שבע".

אל אטרש טוען כי המדיניות שנקטה עד עכשיו המדינה בטיפול בבנייה הבלתי חוקית נכשלה. "המדינה הורסת בתים בנגב 30 שנה וכלום לא השתנה. אם הורסים בית, שהמדינה תיתן פתרון חלופי. מה המסר שהיא מעבירה לילד שהיא מוחקת לו את הבית? איך אתה יכול לשלב אותו אחר כך בתוך החברה? המדינה הרסה 12 אלף מבנים ושיווקה 200 מגרשים כחלופה".

2. תביעות הבעלות: 2,000 מגרשים עומדים ריקים

אחת הבעיות המרכזיות שבגללן מתקשה המדינה להסדיר את ההתיישבות הבדואית היא סוגיית תביעות הבעלות. בשנות ה-70, במסגרת הליך הסדר מקרקעין, הוגשו 3,220 תביעות בעלות של בדואים בנגב על קרקעות בשטח כולל של 776,585 דונם (שלא נדרשו להוכחה), כך לפי נתונים של מרכז המידע והמחקר של הכנסת מ-2017. מאז טופלו אחוזים בודדים בשל חוסר יכולת להגיע להסכמות עם התובעים, ולפי דוח המבקר מ-2016 תביעות הבעלות שלא הוסדרו מונעות את הסדרת ההתיישבות, שכן בין 40%-50% מהשטח הכולל שבתוך תחומי השיפוט של היישובים הבדואים מצויים היום בתביעות בעלות.

על כל שטח שבו יש "תביעת בעלות" לא ניתן לבנות, להעביר קו מים או לסלול מדרכה. כך למשל, נדרשו שנים ארוכות לסלול כביש גישה בכפר אל סייד משום שהתוואי עבר על תביעות בעלות והטוענים לבעלות על השטח לא נתנו לסלול אותו.

"הקמת יישובים על שטחים שיש עליהם תביעות בעלות הוכחה ככישלון", אומר מאיר דויטש מרגבים. "בנוגע לקרקעות שיש לגביהן תביעת בעלות, מי שיחליט על מה שקורה שם זה תובע הבעלות וזה לא משנה מה החוק או המדינה אומרת".

הוא מתייחס למשל לכמעט 2,000 מגרשים שהמדינה פיתחה לפני שני עשורים ועומדים ריקים מאחר שנבנו על שטחים בתביעות בעלות.

בכסייפה בנתה המדינה מתנ"ס בעלות של 10 מיליון שקל על שטח שנמצא בתביעת בעלות, ובעלי הקרקע מסרב כבר שנתיים לאפשר את הפעלתו לטובת התושבים עד שהמדינה תיענה לדרישותיו. לפני חצי שנה ניסו להציב שם נקודת משטרה כדי לאפשר את פתיחת המתנ"ס, ובאותו לילה נשרף ארון חשמל במקום.

לדברי גורמים ברשות להסדרה, הבעלים דורש 50 מגרשים לו ולבני משפחתו כדי שהאיום יוסר ולילדי היישוב יהיה מתנ"ס.

כשאני שואלת את אל אטרש על אלפי המגרשים שעומדים ריקים בשל תביעות הבעלות, הוא הודף את הטענה ואומר "אפשר להסדיר את תביעות הבעלות - זה רק 20% מהקרקע. יש בעיות שאני נתקל בהן והמדינה לא עוזרת לי - המדינה צריכה לתת לתושב פיצוי או קרקע חלופית ואז אני יכול להשתמש בקרקעות אצלי לבנייה".

ראש הרשות להסדרה, יאיר מעיין, אינו מכחיש את שינוי המגמה ואת הפסקת הטיפול בתביעות. "בחמש השנים האחרונות הרשות לא מטפלת בתביעות בעלות ולא בונה על קרקעות שנויות במחלוקת. זו הנחיה שנתן השר לשעבר אורי אריאל. הסיבה - הדרישות לא מגיעות לרף שאותו המדינה מוכנה להציע. במקום זה, הרשות מפתחת מגרשים על אדמות מדינה, מתכננת ומגישה את התב"ע רק כדי לקצר הליכים ולהוביל למעבר של משפחות לבתי קבע ביישובים מוסדרים. על הנייר 30 אלף יחידות בפיתוח".

אז זו שאלה של מחיר?
"בהחלט. אם מישהו לדוגמה תובע 70 דונם, הוא יקבל חלק בקרקע וחלק בפיצוי כספי. אבל המדינה הודיעה שהיא לא מוכנה להתפשר. למשל באזור תעשייה ברהט יש 350 דונם של תביעות בעלות - אם ייתנו להם להשתלב זה ייצור פרנסה ותעסוקה, כולם יהיו מרוצים". בנוגע לטענות כי ערים כמו רהט לא מוכנות לקלוט את הבדואים מהפזורה אומר אל קרינאווי: "יש יישובים עם 7,000-8,000 נפשות. רהט בקושי מתמודדת עם מערכת החינוך והרווחה שיש לה".

לדברי ראש עיריית רהט לשעבר טלאל אל קרינאווי, "צריך לתת לרשות הבדואים ארגז כלים שיאפשר לה להתמודד עם תביעות הבעלות עם פיצויים הולמים".

אל קרינאווי מצביע על בעיה נוספת: חוסר הרצון של חלק מהבדואים לעבור מיישוב "כפרי" לעיר. "ברור לכולנו שלא כל נקודה שנמצאת עכשיו היא יישוב. לא כל גבעה היא יישוב. אבל יש יישובים שקיימים כבר הרבה שנים עם 3,000 נפשות ובהם אנחנו מבקשים להכיר".

לאור העובדה שעל המפה פזורות עשרות רבות של נקודות התיישבות אני שואלת את אל קרינאווי מה המספר המבוקש. "היום הדרישה היא להכיר בעוד 25 יישובים בדואיים כפריים, וזה בנוסף לצורך לטפל ב-11 המועצות שהוקמו ובהן לא טופל הנושא של השירותים המוניציפליים".

3. סחבת בטיפול, מחסור בכוח אדם

סיבה נוספת לסחבת בת עשרות השנים בהסדרת ההתיישבות הבדואית בנגב היא בעיית כוח אדם ברשות להסדרת ההתיישבות. רק 70 עובדים מטפלים כיום ב-25 אלף משפחות.
ברשות מקווים כי אולי שר הרווחה הנכנס מאיר כהן, שמכיר את הבעיה מקרוב שכן הוא מתגורר בדימונה - יצליח במקום שבו קודמיו נכשלו.

לא סתם ראשי הרשויות הבדואיות טוענים שלרשות ההסדרה יש לא מעט כסף - תקציב תכנון ופיתוח בגובה חצי מיליארד שקל בשנה מקבלת הרשות מרשות מקרקעי ישראל בנוסף לתקציב תפעול שוטף של כמה עשרות מיליוני שקלים. הבעיה, אם כך, היא מחסור בתקנים.

הסכמי הקואליציה החדשה מבטיחים שבקרוב יועברו לרשות להסדרת ההתיישבות עוד 6 מיליארד שקל, מהדרישות של יו"ר רע"ם.

4. 40% אבטלה, מצוקת דיור

לבעיית הדיור והתשתיות יש כאמור השלכות קשות על המצב הסוציואקונומי ביישובים האלו. "יש מצוקת דיור ותעסוקה, 40% מובטלים ביישובים הקיימים ואלפי זוגות צעירים מחוסרי דיור", אומר אל קרינאווי ומוסיף: "זה המבחן של רע"ם: אם היא תצליח בפתרון בעיות הבדואים היא הצליחה ואם לא זה הסוף שלה. אם הממשלה הזו תביא הישגים לבדואים כל המפלגות ייהנו מהם ויוכלו להגיד, 'השגנו משהו'".

אל אטרש מציע להקים במשרד ראש הממשלה גוף שיורכב מנציגי ציבור במגזר הבדואי ואנשי מקצוע שיוכלו להזיז דברים. "אי אפשר לפתור דברים בפעם אחת. צריך לחלק את הבדואים לעשרה חלקים ולרכז מאמץ בפיתוח ובתשתיות. להפוך כפר אחד לכפר לדוגמה, ואז לגרום לאחרים לרצות גם".

בנושא הזה יש תמימות דעים מפתיעה בין מנכ"ל רגבים מאיר דויטש לבין אל אטרש. "אנחנו מנסים לדאוג לכך שהמדינה לא תחזור על טעויות העבר. 11 היישובים שהוכרו נותרו נחשלים כשהיו לפני 20 שנה. המדינה הכירה בהם והם לא התפתחו, למעט היישוב תראבין שנראה כמו כל יישוב אחר במדינה, עם בתי ספר ומדרכות ומים וחשמל - כי לא היו שם תביעות בעלות ולא הייתה שם פזורה לפני כן. אני אומר למדינה להשקיע בבנייה על אדמות מדינה ולחזק יישובים כמו מולדה, שיושב על 11 אלף דונם (חצי מבאר שבע), וגרים בו רק 5,000 אנשים".

הפתרון של רגבים מתבסס על יצירת תוכנית לאומית לפיתוח היישובים הבדואים הקיימים והכנתם לקליטת תושבי הפזורה. עוד מציעים שם להרחיב את היישובים הקיימים על אדמות מדינה בהתאם לזמינות השטח בכל יישוב, על תוכנית הבראה לצמצום הפערים עם שאר היישובים במרחב בתחומי חינוך, תעסוקה ופיתוח, הענקת הטבות ליישובים המוכיחים התנהלות תקינה וכן מתן "סל קליטה" שיעודד רשויות קולטות ויסייע להן בנטל הכלכלי של קליטת הפזורה.

דויטש מציע לשר כהן "להמשיך מדיניות של אי-טיפול בתביעות בעלות שהוא לא פתיר, ובמקביל לקדם חקיקה שתסדיר את זה. לפתח יישובים על אדמות מדינה ולהעביר את הפזורה פנימה במקום להלבין בנייה לא חוקית ולאכוף את המעבר של הפזורה ליישובים האלה. כולם אוהבים לתת את הגזר ולא את המקל, וברור שצריך את שניהם".

5. נטישת האוכלוסייה החזקה לעיר הגדולה

לדברי אל אטרש, "הבדואים איבדו את האמון במדינה במשך 40 שנה. כל שר בא, נושא דברים והולך. אנחנו צריכים צעדים בוני אמון. יש 11 כפרים מוכרים בלי תשתיות. בתוך כפר מוכר אי אפשר לבנות בית, אין תשתיות ואין תוכנית מתאר. אנשים ממשיכים לחיות ללא כבישים וללא תשתיות ומים. מה יעשה בדואי? יש לו שתי אפשרויות - להישאר בכפר העני או אם יש לו יכולת כלכלית לעבור לעיר הגדולה".

וכך מתפתחת בעיה פנימית נוספת. "אם האוכלוסייה החזקה שלנו עוברת לערים אז מי יישאר בכפרים שלנו?" תוהה אל אטרש. "היום 13% מתושבי באר שבע הם לא יהודים, גם בערד. אני מסיע מהמועצה שלי ללמוד בערד 123 תלמידים כל יום. מי שהוא אקדמאי ויש לו יכולת, עובר לגור בעיר ולקבל שירותי חינוך, וחוזר לבקר את ההורים".

אל קרינאווי מתייחס גם למהומות שהיו בכבישי הנגב בזמן מבצע שומר החומות: "נושא האבטלה, ההתיישבות והעוני - כל אלו מולידים התמרמרות ומרי אזרחי וגם פשיעה. כשאין לאדם מקום עבודה מסודר הוא נכנס למעגל הייאוש וזה המעגל הכי מסוכן.

"עם זאת", הוא מדגיש, "אני מתנגד בתוקף לפגיעה ברכוש ציבורי. המאבק הוא לגיטימי וצריך לעשות אותו הוגן בלי לעשות נזקים".

אל אטרש מוסיף: "אין הורה שרוצה לראות את הילד שלו בכלא, והמציאות משליכה את הילדים שלנו למצב כזה. 10,000 תלמידים בדואים מסיימים 18 שנות לימוד בכל שנה, ופחות מ-10% מגיעים לאקדמיה אז 90% צריכים לעבוד, ואם אין עבודה אז הולכים לפשע. החברה שלנו היא חברה צעירה, יש שופטים בדואים, רופאים בדואים ואחיות, למה שהמדינה לא תשקיע בחינוך? אם תעשה זאת היא תרוויח אוכלוסייה שלמה. אני לא רואה אקדמאי בדואי שלוקח אבן וזורק אותה.

"אבל היום מכל שלושה ילדים אחד לא מסיים י"ב. הבדואים עולים למדינה 12 מיליארד שקל בשנה, אפשר לעשות עם הכסף הזה אימפריה. יש לנו תוכנית חומש למעלה מ-3 מיליארד - 1.5 מיליארד ליאיר מעיין עוד ליחידת יואב וכסף למוסדות לימוד לקלוט בדואים. אני צריך את הכסף אצלי כדי להשקיע בחינוך לגיל הרך ולא באוניברסיטת בן גוריון.
"נתניהו הזמין אותנו פעמיים אליו בבחירות ואמר לנו, נעשה את הבדואים כמו דובאי. אמרתי לו 'תן לנו הזדמנות ומוחמד בן זאיד יהיה פראייר לידנו'".