שר התרבות והספורט חילי טרופר / צילום: אורן בן חקון
מדיניות התקצוב החדשה שהשיק שר הספורט חילי טרופר היא בעיטה בבטן לכל הגורמים שעוסקים בקידום ילדים ונוער בספורט. לפי המדיניות החדשה ענפים שיביאו הישגים גדולים יקבלו תקצוב עודף וזאת מתוך מטרה להגדיל את כמות המדליות של ישראל בתחרויות בינלאומיות. מדליות זה נחמד, לא? כולם מחייכים, שרים את התקווה, נדחפים לתמונות על הפודיום, אז איפה לכאורה הבעיה?
הבעיה היא היפוך הפירמידה; כל מנהל מדיניות - מרמת מנהל מחלקת ספורט ברשות מקומית ועד שר הספורט - מקבל החלטה לגבי שיטת התקצוב העדיפה לו. הוא יכול לבחור להשקיע בקבוצה ההישגית שמביאה כבוד והישגים, אבל ההשקעה שם עצומה כי מדובר בספורטאים מקצועניים, או להשקיע בילדים ונוער, מתוך הסתכלות לעתיד.
ההבדל במספרים הוא אדיר. רק כדי לסבר את האוזן- ההשקעה בספורטאי מקצועני יחיד יכולה להגיע למיליון שקל בשנה. בסכום שמושקע בו בהכנה למשחקים האולימפיים אפשר לבנות מגרש סינטטי בו יוכלו להתאמן עשרות אלפי ילדים באותה תקופת זמן.
בחודשים הראשונים עמוד הפייסבוק של משרד הספורט היה מלא בביקורים של השר החדש במתקני ספורט מקצועניים: הבריכה בווינגייט, אולמות הג'ודו. זה נכון ויפה ששר הספורט "יורד לשטח" כדי ללמוד ממקור ראשון, אבל וינגייט וג'ודו, עם כל הכבוד, הם לא השטח האמיתי. נעים לבקר בהם, הם יפים ומרשימים לעין וגם יש קפיטריה נחמדה.
אפשר לצלם שם יופי של תמונות עם חליפות ועניבות, אך זוהי רחוקה מלהיות בבואה שמשקפת את המציאות הספורטיבית שחווים רובם המוחלט של ילדי ישראל. חניות עפר, מגרשים חשוכים, דשא שצומח בור כן ובור לא ובעיקר חוסר עצום בתשתיות. אבל איך אפשר לערוך ביקור במקום שאין בו כלום?
אני יודעת, משרד הספורט לקח את המודל הזה מהמודל הבריטי, שהצליח יפה מאוד, אבל זאת בדיוק הבעיה בלעשות 'העתק-הדבק' ממדינות אחרות מבלי להתייחס להבדלים תרבותיים וחברתיים. באנגליה לכל ילד וילדה שמעוניינים בכך יש מתחת לבית מגרשי דשא עצומים לשחק בהם כדורגל, רוגבי, טניס וקריקט. הבריכות הן שכונתיות ומועדונים לילדים ונוער קיימים לכל הענפים ובחינם. בישראל חוסר המתקנים זועק לשמיים. כמות ואיכות המאמנים כל כך נמוכה וגם כשכבר מאתרים ילד או ילדה מוכשרים כל האחריות נופלת על כתפי ההורים. הם צריכים להסיע, לתמוך, ללכת לרופאים יועצים ובנוסף לשלם אלפי שקלים על חוגים, הסעות וציוד.
על מנת לעשות תוכנית אמיתית לקידום הספורט בישראל, ולא רק שינויי מעטפת קוסמטיים להם הורגלנו לאורך השנים על משרד הספורט וממשלת ישראל לשים דגש על מספר אלמנטים מרכזיים:
א. תשתיות. מגרשים ואולמות בכל מקום אפשרי, כך שכל מי שתרצה לשחק בכל ענף שתבחר תוכל לעשות זאת.
ב. הכשרת מאמנים אמיתית, עם דגש על קואורדינציה, גמישות מחשבתית, מוטיבציה פנימית ופדגוגיה. הכשרה שנתית רחבה, ולא כזו שמסתיימת עם קבלת התעודה, כשבמקביל יש לפעול להכשרת צוותים תומכים ייעודיים: רופאים, פסיכולוגים, אנשי חינוך.
ג. הכשרת מנהלים איכותיים למסגרות הספורט, עם ידע בניהול, כלכלה, חברה וחינוך.
ד. קביעת יעדים רב שנתיים ותוכניות עבודה מסודרות.
התוכנית של משרד הספורט היום מזכירה לי בעיקר את האנשים שמבקשים מרופא השיניים שיסדר להם את ארבע השיניים הקדמיות, לא אכפת להם שלא יהיה להם איך ללעוס אוכל, העיקר להיראות טוב.
הכותבת היא חוקרת ספורט, מרצה במסלול לחינוך גופני במכללת קיי