בתי ספר / אילוסטרציה: Shutterstock
המעבר ל-5 ימי לימוד בשבוע הוא חלק מרשימת היעדים שהציגה שרת החינוך יפעת שאשא-ביטון. עוד לא יבשה הדיו וארגונים שונים החלו מוחים, מתנגדים, מתנים וכו'.
מאידך, בלי להמתין, רשויות אחדות כבר הודיעו כי אצלן יתקיימו לימודים פורמאליים 5 ימים בשבוע והיום השישי (בגרסאות שונות) יוקדש ללמידה מרחוק ו/או פעילות העשרה ופעילות חברתית.
האם מערך החינוך ברשויות המקומיות יכול לעבור בלחיצת כפתור ל-5 ימים בשבוע? ברור שלא.
האם מדובר בנושא מוסכם? גם לא.
אם כן מדוע אין דיאלוג בין ה"שטח" למשרד החינוך ולארגוני המורים בנושא?
שתי ועדות ציבוריות שעסקו במערכת החינוך ושהוקמו מאז שנת 2000 המליצו ליישם רכיבים מרכזיים של אוטונומיה במערכת החינוך. 'ועדת שושני' (״הוועדה לבדיקת שיטת התקצוב״) המליצה בין השאר על ניהול עצמי של תקציבי בית הספר שאינם משכורות מורים, הגדלת הגמישות הניהולית והאצלת סמכויות ביצוע. 'ועדת דוברת' המליצה על מתן אוטונומיה פדגוגית, ארגונית ותקציבית מרבית לבתי הספר".
גם חוקרי חינוך, מנהלים, מורים ו"צרכני" חינוך רבים טוענים כי יש לתת יותר אוטונומיה ניהולית ל"שטח", כי אנשי המקצוע "בשטח" יודעים טוב יותר מה ואיך צריך לעשות.
לפי פרופ' אדם ניר, יוזמות האוטונומיה לא קודמו בשל "מלכוד מרכוזיות" בו מצויה מערכת החינוך של ישראל, ושמביא אותה לקדם "אוטונומיה הצהרתית" בלבד, כשההחלטות וההצהרות על קידום אוטונומיה אינן מיושמות בשטח..
אולם אז באה הקורונה וטרפה את כל הנימוקים, הסיבות והתירוצים והכריחה את משרד החינוך להסתגל לאוטונומיה של השטח דה פקטו..
שנה זו זימנה התנסות נדירה לתרגל אוטונומיה מינהלית, התגובות המהססות עד החסרות של משרד החינוך והצורך הדחוף במתן מענה מיידי וקונקרטי למערכת החינוך בכל רשות ורשות אילצו את מנהלי אגפי החינוך לגבש תוכנית חירום פדגוגית כמענה לימודי מיידי מבוסס מדיה, לאילוצים המקומיים שגזרה המגפה. כל רשות פיתחה מענה אחר יצירתי ומגוון לריחוק והבידוד של התלמידים והמורים.
מאידך הפערים הדיגיטאליים בין מוסדות ובין רשויות נחשפו במלוא חומרתם והמענים סופקו ,במידה מסוימת, על ידי הרשות המקומית ומנהלי מחלקות החינוך שהנחו את צוותי ההוראה קיימו הדרכות, השתלמויות ועוד, עד שמשרד החינוך (באיחור ניכר ובכמות בלתי מספקת בעליל) התעורר לחיים .
כל המערך הלוגיסטי השגור: הסעות, חלוקה לכיתות, מעבדות, טיפוח חצרות, שירותי ניקיון ושירותים נוספים נעלם במחי הוראה של משרד הבריאות ותשתיות חדשות ונדרשות לא נמצאו בהישג יד ברשויות רבות. הנתק בין המטה (משרד החינוך) לשטח (מוסדות החינוך ברשויות המקומיות) מעולם לא היה מסומן בצורה כה בוהקת על הקיר כמו בתקופת הקורונה ולקיחת אוטונומיה ניהולית של ה"שטח" היה הפתרון היחידי האפשרי במהלך המגפה.
המעבר לניהול אוטונומי של הרשות המקומית נעשה כמעט בין לילה והוכיח את עצמו מעבר לכל הציפיות. תקופת הקורונה האיצה ויישמה את עקרון אי-הפורמליות בחינוך:
"תפיסה פדגוגית שבה משאבי הלמידה אינם מוכתבים מלמעלה אלא מגוונים וזמינים בכל מקום, זמן ומצב" (פדגוגיה מוטת עתיד משרד החינוך).
האוטונומיה הניהולית שהשטח לקח (גם אם בעל כורחו) במהלך הקורונה עשויה להיות הזדמנות אדירה להגדרה מחודשת של מערכת היחסים שבין מטה משרד החינוך לבין ה"שטח" לטובת העוסקים במעשה החינוך על כל הדרגות והדרגים.
עלינו להילחם בכך שתקופה זו לא תהפוך ל-"בולען": לתירוץ לקיצוצים בתקציב, להעברת אחריות ללא סמכות וללא משאבים ועיקר העיקרים לפיתוח פסאודו-אוטונומיה לצורך הגברת הפיקוח והמירכוז של המערכת.
על כן בשאלה האם האוטונומיה שנוצרה בקורונה תמשיך לייצר - יצירתיות; יזמות; התלהבות; חיבור בין מקור הסמכות לנושא באחריות; תסיר חסמים ותקצר את משך הזמן שבין קבלת ההחלטה לבין היכולת לבצע - תכריע הנהגת המשרד שביכולתה לסיים את הניתוק בין המטה לרשויות ולהוביל תהליך של דיאלוג עם ה"שטח" ליצירת קריטריונים ברורים ומוסכמים לביזור סמכויות שינטרל בו זמנית את מוט השליטה הקצר (הארצי והיישובי) לטובת התלמידים, צוותי החינוך ומוסדות החינוך.
השטח "בשל" למהלך, השאלה היא האם המטה ישכיל לקחת את ההזדמנות הזו ולהמשיך אותה?
הכותב הוא יו"ר איגוד מנהלי מחלקות החינוך ברשויות המקומיות