אין ברירה: די לעבודת המשטרה כסייענית שב"כ
הודאת המשטרה שידיה קשורות במאבק בפשיעה בחברה הערבית, שכן העבריינים הכבדים הם סייעני שב"כ הנהנים מחסינות, אישרה את מה שבחברה הערבית ידוע כבר לא מעט זמן. ועדיין, ההודאה הזו, שפורסמה כהדלפה מדיון בצמרת המשטרה, היא מזעזעת. בכל מדינה דמוקרטית השמיים היו פחות או יותר נופלים עם פרסום כזה, וכאן זה פשוט עובר.
המשמעות הקשה ביותר של ההודאה הזו היא, שהמדינה - הנותנת חופש פעולה לעבריינים הערבים הכבדים לפשוע נגד בחברה הערבית - מפקירה ביודעין ובמתכוון חיי ערבים במטרה להציל חיים של יהודים. תחשבו על טור של אזרחים שמותר להרוג וטור שאסור.
מעבר לציפייה שהעבריינים ישתפו פעולה, נראה שההבנות מולם כללו סעיף חשוב: ביישובים שלכם תרגישו חופשי, אבל יהודים הם מחוץ לתחום. שנים זה עבד יפה והילה של חסינות עטפה יהודים שנכנסו ליישובים ערבים, גם בעיצומם של קרבות רחוב. אבל ההסכמות האלה נשחקות. ראשית כי כבר אין כמעט יישובים בארץ שאין בהם ערבים ולכן הפושעים מגיעים גם ליישובים שהיו פעם רק יהודים. שנית, העבריינים מפתחים תאבון גם כלפי אינסוף העסקים והאפשרויות מחוץ למגזר.
את המשטרה המצב הזה שם בבעיה: מצד אחד היא שחקן מרכזי בסידור הזה במשך עשרות שנים, ומאידך היא נדרשת פתאום לייצר ביטחון אישי גם לאזרחים הערבים. זה משהו שעד לאחרונה לא באמת היה על סדר היום שלה.
בקיצור: פאודה
יותר מזה: לא רק שהביקורת כלפי המשטרה מחריפה בשל אוזלת היד שלה בטיפול בפשיעה בחברה הערבית, היא גם נדרשת יותר ויותר להגן על יהודים מפני עבריינים ערבים. וחיים של יהודים הם כזכור דווקא כן חלק מתיאור התפקיד שלה. בקיצור: פאודה.
לתוך הבלגן הזה נכנסים עכשיו עמר בר-לב כשר הבט"פ, יואב סגלוביץ' כסגן השר ותומר לוטן כמנכ"ל המשרד. בסיטואציה הנוכחית זו כמעט נבחרת חלומות, כי שלושתם אנשים שבאמת ובתמים רוצים לשפר את המשטרה ובמיוחד את התפקוד שלה ביחס לחברה הערבית. הם מצטרפים למפכ"ל קובי שבתאי, שבזמן הקצר מאז מינויו עושה רושם של מבין עניין.
יש להניח שהקבוצה הזו מבינה יפה שאין לה שום סיכוי לשנות את סדר העדיפויות היסודי של המדינה. "צרכי ביטחון" תמיד גברו, בפער גדול, על כל שיקול אחר, בטח כשמדובר בחיי ערבים. מאז ומעולם כל פשע שמוסגר או הוסבר במניע לאומי, זכה ליותר הכרה, משאבי חקירה, פיצויים וכו'. הפער בין האדרת הביטחון, לבין מאבק בפשיעה הוא גם הסיבה לרגשי הנחיתות הקשים שיש למשטרה ביחס לצבא ולשב"כ.
ובכן, יש לשער שכל זה לא עומד להשתנות בקרוב. מה שכן עומד להשתנות, כי פשוט אין מנוס - הוא מעבר למאבק יעיל בפשיעה הקטסטרופלית מתוך החברה הערבית. זו שקוטלת ערבים וכבר מגיעה גם ליהודים.
למאבק יעיל שכזה דרושים לפחות שלושה תנאים לא פשוטים.
הראשון: החלטה ממשלתית שתשקף את התפיסה שחיי אדם שווים: ערבים כיהודים. ולכן, המדינה תשקיע כל סכום שיידרש כדי להבטיח את חיי האזרחים הערבים ואת ביטחונם האישי. כמעט כל גורמי העומק ידועים. מחינוך ועד תשתיות, מתעסוקה, ועד שרותי בנקאות. כל משרד ממשלתי יודע או יידע מה צריך להיות חלקו בתכנית. 73 שנים הערבים הופלו לרעה, כל הזמן ובכל דבר. עכשיו הזמן להפוך מגמה.
התנאי השני: גיבוי מצד החברה הערבית. מאבק אמיתי ומקיף בפשיעה הוא קשה ומר, והוא עלול לייצר קושי נוראי גם לחפים מפשע. מי שמדמיין ש"איסוף נשק" מבתים של חברים בארגון פשיעה דומה לאיסוף משמשים שנשרו מעץ, שינסה לדמיין קרב עם פלוגת קומנדו בתוך שכונת מגורים - זה יותר דומה. המנהיגות הערבית תצטרך לנשום עמוק וגם כאשר ממש מתבקש לבקר ולצאת נגד המשטרה - וזה יקרה המון - להביט קדימה ולחשוב אסטרטגית. פשוט לא תהיה הזדמנות נוספת להיחלץ מהמשבר הזה ולשקם את החברה הערבית, אם הפשיעה לא תחוסל.
התנאי השלישי והחשוב מכל: שחרור המשטרה מתפקידה הביטחוני. שנים שאנחנו מתריעים שכפל התפקידים של המשטרה - גם שיטור אזרחי "כחול" שנועד להגן ולשרת את האזרחים וגם במקביל תפקוד ביטחוני הרואה את האזרחים הערבים כאיום, לא מאפשר לה לפעול ביעילות בחברה הערבית. איש לא אומר שכבר אין צורך בגופי ביטחון, אבל זה לא תפקיד המשטרה ועליה להפסיק לשמש זרוע סייענית של שירות הביטחון. עליה למלא את ייעודה המקורי והחשוב, ללא התחשבות במטרות של ארגונים אחרים. עליה לשמור ולהגן, על כולם.
את הרפורמה של הפרדת הביטחון מהשיטור אנחנו מבקשים לא מעט שנים. יש לקוות שההדלפה מצמרת המשטרה נועדה לקדם בדיוק את זה.
הכותב הוא מנכ"ל שותף של עמותת יוזמות אברהם לקידום שילוב ושוויון בין יהודים וערבים אזרחי ישראל
