בית המשפט העליון פרסם היום (ה') פסק דין תקדימי העוסק בשאלה האם בסמכות בית המשפט להורות בהליכים אזרחיים על מתן צו איכון לחברות הסלולר. בפסק הדין נקבע כי אכן יש בידי בית המשפט הסמכות להורות על מתן צו איכון, אך לא בכל מקרה על בית המשפט להיעתר לבקשה כזו, אף אם המידע רלוונטי להליך.
התיק שעמד לפני בית המשפט העליון הוא תביעה אזרחית של אישה שהותקפה מינית בשנת 2017. התוקף הורשע בביצוע מעשה מגונה בכוח וכן בעבירת מרמה והפרת אמונים. לאחר ההרשעה, הגישה נגדו תביעה נזיקית נגד המשיב לפיצויים בגין האירוע. לכתב התביעה צורפה חוות דעת מומחית בתחום הנפשי, אשר העריכה את נכות האישה בשיעור של 40%. בכתב התביעה ובחוות דעת המומחית נטען, בין היתר, כי האישה מרבה להסתגר בחדרה, נוטה להימנע מלצאת מביתה, ואף אינה יוצאת ללא ליווי של בן משפחה.
בכתב הגנתו, טען הגבר, בין היתר, כי האישה אינה סובלת מנכות רפואית או תפקודית, ולחלופין כי אין קשר סיבתי בין האירוע לבין נזקיה הנפשיים הנטענים. המשיב צירף לכתב ההגנה חוות דעת מומחית מטעמו, אשר העריכה את נכות המבקשת בתחום הנפשי בשיעור של 20%.
התוקף-הנתבע הגיש לבית המשפט המחוזי בקשה לתת צו לחברת הסלולר של התובעת לקבלת נתוני איכון הטלפון הנייד של המבקשת, וזאת החל ממועד קרות האירוע. לטענתו, מידת תפקודה היא אחת השאלות המרכזיות שבמחלוקת בינו ובין התובעות.
התובעת התנגדה לבקשה, וטענה, בין השאר, כי טרם נקבע בפסיקה אם בית משפט הדן בהליך אזרחי רשאי ליתן צו איכון. מכל מקום, נטען כי מתן צו איכון בהליך אזרחי הוא צעד דרסטי, אשר יש לשמרו לנסיבות מיוחדות, שאינן מתקיימות בהליך הנדון.
בית המשפט המחוזי החליט לפני מספר חודשים לקבל את עמדת התוקף-הנתבע, להוציא צו למתן צו איכון, וזאת ביחס לחודשים יולי-דצמבר בשנים 2017, 2018 ו-2019. בהחלטתו עמד בית המשפט המחוזי על טענות המבקשת לפיהן, בעיקרו של דבר, היא ממעטת לצאת מביתה, ומנגד צוין מידע סותר אשר עלה בחקירה הנגדית של המבקשת. כן צוין כי התשתית העובדתית מהווה, ככלל, נדבך חשוב בחוות דעת מומחים בתחום הנפשי.
לנסות ולצמצם את הפגיעה בפרטיות
על החלטת בית המשפט המחוזי הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון. השופטת יעל וילנר החליטה לקבל הבקשה ולקבל את הערעור לגופו.
בפתח פסק הדין כתבה השופטת וילנר כי פוטנציאל הפגיעה הטמון בחשיפתם של נתוני מיקום מחייבנו לנקוט גישה זהירה ומדודה בגילויים של נתונים אלה, וזאת חרף תרומתם האפשרית לחקר האמת בהליכים משפטיים.
"אם כן", כותבת השופטת וילנר, "מקרה דנן אינו אלא מופע נוסף של דילמה גדולה יותר המאפיינת את תקופתנו: עד כמה ניתן לעשות שימוש באמצעים טכנולוגיים לתכליות טובות כשלעצמן, באופן כופה, תוך פגיעה משמעותית בזכות החוקתית לפרטיות, ולא אחת גם בזכויות חוקתיות נוספות".
לדבריה, סוגיית גילויים של נתוני מיקום במסגרת הליכים אזרחיים טרם נדונה על-ידי בית המשפט העליון. וילנר הגיעה למסקנה כי יש בסמכותו של בית משפט הדן בהליך אזרחי להורות על חשיפת נתוני מיקום באמצעות מתן צו איכון. מקור לסמכות זו ניתן למצוא בשני אפיקים דיוניים.
האחד, הוא הסמכות הנתונה לבית המשפט להורות על הליכי גילוי ועיון במסמכים. בתוך כך, צו לגילוי נתוני מיקום יכול שיינתן כלפי אחד מבעלי הדין ויחייבוֹ לכלול את דוח נתוני המיקום שלו במסגרת תצהיר גילוי מסמכים, ואף לאפשר לצד השני לעיין בנתונים אלה בהתאם.
האפיק השני, הוא תקנה 69 לתקנות, בה נקבע כי בית המשפט רשאי לזמן כל אדם לתת עדות, לדרוש מכל אדם הנוכח באולם בית המשפט להעיד, ולשוב ולזמן לעדות נוספת עד שכבר נחקר.
השופטת וילנר קבעה את אמות המידה בהן צריך לעמוד צו האחרון: "במסגרת האיזון שבין מידת הרלוונטיות של צו האיכון המבוקש ובין פגיעתו בזכות לפרטיות, אני סבורה כי על בית המשפט לבחון אם יש בנתוני המיקום כדי לתרום להכרעה ברורה (דהיינו, אם הם בעלי משקל ראייתי פוטנציאלי רב) בסוגיה עובדתית קונקרטית השנויה במחלוקת בין הצדדים, ונמצאת בליבת הסכסוך הנדון".
עוד נכתב בפסק הדין כי במסגרת הניסיון לצמצם את הפגיעה בזכות לפרטיות לכדי מינימום הכרחי, ייטה בית המשפט לקבל בקשה לגילוי נתוני מיקום אך ביחס למשך זמן מוגדר ומצומצם ככל הניתן. כמו כן, במקרים המתאימים, יבחן בית המשפט אם ניתן להוסיף ולצמצם את הפגיעה בפרטיותו של מושא נתוני המיקום באמצעות מתן אפשרות להשחרת נתונים שהוא אינו חפץ בגילויים. ככל שיהא צורך בכך, יתאפשר לבית המשפט לעיין בחלק המושחר).
לגופו של הערעור החליטה השופטת וילנר כי אין הצדקה למתן צו האיכון: "אמנם ניתן להניח שמידע בדבר המקומות שבהם שהתה המבקשת לאחר האירוע עשוי להיות רלוונטי לבירור המחלוקת על אודות נכותה בתחום הנפשי. ואולם, אף בהינתן הנחה זו, אני סבורה כי באיזון הכולל בין מידת הרלוונטיות ובין הפגיעה המובהקת בפרטיות המבקשת, יש למנוע את גילוי הנתונים המבוקשים".
וילנר פירטה בפסק הדין מדוע הרלוונטיות של המידע שיופק מן הצו מוגבל מאוד.
"הנה כי כן, אני סבורה כי חוסר המידתיות המובהק של צו האיכון כשלעצמו, מצטרף אף לתרומתם המועטה של נתוני המיקום המבוקשים לסוגיות השנויות במחלוקת בין הצדדים. אשר על כן, באיזון הכולל בין השיקולים הרלוונטיים מזה ומזה, שוכנעתי כי הפגיעה שיסב צו האיכון לפרטיות המבקשת אינה מצדיקה את מתן צו האיכון המבוקש".
השופטים יצחק עמית ודוד מינץ הצטרפו לפסק הדין.
רע" א 2404/21
