ראשי גוש השינוי בפגישה במלון דן בתל אביב בתחילת יוני / צילום: רענן כהן
באחד משיריה סיפרה המשוררת זלדה על כך שכילדה הייתה מקשיבה לסבה המתפלל ומתמלאת חוסר נחת. הסב היה פונה לבורא עולם ומבקש שלא יביאנו "לא לידי ניסיון ולא לידי ביזיון". אלא שבזלדה, קיננה כמיהה הפוכה. משהו בהרואיות של העמידה בניסיון משך אותה.
השנים חלפו, הסב נפטר ומשהו בזלדה השתנה. כאישה בוגרת, ואחרי שהחיים לימדו אותה דבר או שניים, מצאה בעצמה לראשונה את היכולת לענות "אמן" לאותן התפילות. למילים שביקשו למלט אותה מעמידה בניסיון ושבילדותה התנגדה להן.
ואכן, עמידה בניסיון היא עניין מתעתע. היא דורשת לא פעם פרספקטיבה. עיתים שרק אחרי שנים יודע אדם לומר אם עמד בניסיון או לא, ועיתים שעצם הגדרת הניסיון אינה ברורה והיא הולכת ומתבהרת עם הזמן.
טלפון מראש הממשלה
לפני כארבעה חודשים טור זה יצא לחופשה אחרי שרה"מ, ומי שכיהן אז כיו"ר סיעת ימינה, נפתלי בנט, ביקש ממני להצטרף לצוות המשא-ומתן הקואליציוני בתור עורך הדין שאמון על הצדדים המשפטיים בהסכמים. איש לא ידע אז איזו ממשלה תקום והמשימה שלי כללה התנהלות משפטית כפולה. מול הליכוד ומול יש עתיד. כמובן שנעניתי ברצון לבקשה. נדמה לי שכל משפטן הפעיל בזירה הפרלמנטרית והממשלתית רואה במשימה של הקמת ממשלה פסגה מקצועית.
לקח לי זמן להבין שלמרות שהשחקנים מוכרים לי מהשנים בהן עבדתי בכנסת ובממשלה, סוג השירות שאותו אני עומד להעניק להם כעת שונה מאוד ממה שהורגלתי. ביקשו ממני שירות משפטי גרידא. לא המלצה על "מה" ולא על "האם", אלא רק על "איך". להביא את ההסכם הטוב ביותר בנסיבות הפוליטיות הנתונות.
לא התבקשתי להמליץ באיזו מהממשלות כדאי לבחור. התבקשתי לבנות את ההסכם המוצלח ביותר לכל אחת מהשתיים. המשימה הייתה זרה לי. בתפקידיי הקודמים לא היו לי גבולות גזרה. התפקידים כללו אחריות על הצדדים המשפטיים וגם על הפוליטיים. למרות תחושת הזרות במשימה לא הצטערתי. הרגשתי שיש פה עבורי ניסיון. כמו זלדה נכון לומר שאף שמחתי לקראתו.
הרי זה כבר לא מעט שנים שבהן אני קורא מעל כל במה להפריד בין השירות המשפטי המקצועי שמעניקים יועצים משפטיים לממשלה לעמדותיהם הפוליטיות וטעמם
האישי. אלא שלהטיף ליועמ"שים לגדור את עצמם, מפוזיציה של מי שמשמש במשרה פוליטית, שאין גבול להגדרות תפקידו, זה קל. כעת, אמרתי לעצמי תהיה זו הפעם הראשונה שאיישם על עצמי את התזה שלי. אשמש כיועמ"ש לדרג הפוליטי. כמה מסובכת ההפרדה יכולה להיות?
להסיט מעט את הספינה
כשאתה חלק מצוות משא-ומתן יש משהו מאוד קל, ולכן גם מפתה, בהטיה של הגאי הספינה הפוליטית. אלה לא המנהיגים שמנווטים את הספינה בשלבים הראשונים אלא הצוות. הוא שנפגש עם הצד השני, שנתקל בבעיות, שאמור לספק פתרונות, שצריך למסור רשמים והערכות לגבי מידת הייתכנות של העסקה.
נדמה לי שזה לא יהיה סוד גדול, ומי שעוקב אחרי טור זה יכול מן הסתם לנחש, שאיני רווה נחת גדולה מדי, וזאת בלשון המעטה, מהרכבה הפוליטי של הממשלה. גם לא מהתנהלותה עד כה במספר צמתים. בשונה ממה שפורסם בעיתונות על ראש
הממשלה בנט - אני איני מאושר.
הממשלה הזו הייתה ונותרה מבחינתי ממשלת בדיעבד וברור שרציתי ממשלה שונה לחלוטין. ולמרות שידעתי מהם גבולות הגזרה שלי מצאתי את עצמי נשאב אל הדילמה. האם אתן לעצותיי המשפטיות להכתיב סדר יום שיקשה על הקמת ממשלה שלה אני מתנגד, או יקל על הקמת הממשלה שבה אני תומך?
בסוף, הרי לא צריך הרבה. צריך קצת להתקשות במציאת פתרונות לצד אחד. טיפה להתעכב בניסוח סעיפים. מדי פעם לא להיות זמין 24/6. מעט להפריז במידת הסכנות המשפטיות מצד אחד ועל הדרך להרחיב בדבר יתרונותיו של ההסדר המוצע בצד השני. כל אלה עשויים להספיק כדי להסיט את הספינה. האם לנתב את הדברים לשם? ומהו הניסיון שאני עומד בו? מקצועי? אידאולוגי? ניסיון הלויאליות?
למיטב ידיעתי ושיפוטי לממשלה זו לא הייתה אופציה אחרת. עריקים שהיו עשויים לאפשר הקמת ממשלת ימין שבה מאוד רציתי היו, ואפילו כמה וכמה מהם, אבל רק על העץ. על היד, במאני-טיים, לא היה אפילו אחד. זה לא היה קשור להצהרה כזו ואחרת, כמו שהיו מי שקיוו. בסוף, הם פשוט לא רצו לבוא. בניסיון להביא אחד מהם הייתה לי התנסות אישית, והעדות שלי על סרבנותו נמסרת מכלי ראשון. למרות שהתברר שאופציית הליכוד לא הייתה על השולחן, ושגם אם יכולתי להכין עבורה את ההסכם הכי טוב, ממשלה לא הייתה קמה, אז מה באמת למדתי בחדרי המשא-ומתן הקואליציוני להקמת ממשלת השינוי?
התזה בדבר החובה להפריד בין שירות משפטי המוענק לדרג הפוליטי לעמדתו האישית של הייעוץ המשפטי לכאורה מוסכמת על הכול, אך עד כמה עומד רעיון ההפרדה הזה במבחן המציאות? ומהי העצה המופנית לשר המשפטים, גדעון סער, בבואו לעצב מחדש את תפקיד היועמ"ש? התנסות זו גרמה לי להעריך מחדש את יחסי הייעוץ המשפטי והממשלה.
הפרדה בלתי אפשרית
התזה שלי בדבר החובה המוחלטת להפריד בין עמדה אישית לשירות משפטי נותרה כשהייתה. אלא שכעת אחרי שחוויתי את תחושת הבלבול, בה היצר הטוב והיצר הרע משמשים בערבוביה, הבנתי עד כמה ההידרדרות ואי העמידה בניסיון קלה.
זה לא רק המחיר הכרוך בעמידה בניסיון, זה קודם כל הבלבול ביחס לזיהוי המעשה הנכון. אני הייתי מקרה קל: שחקן חיצוני שבא לתקופה קצרה מאוד, עם יחסי אמון גבוהים מול לקוחותיו. ועדיין העמידה בניסיון הייתה קשה מאוד. האם באמת אפשר לצפות מעובדים בכירים בשירות הקבע המשפטי, כשלא מתקיימים איתם יחסי אמון, שידעו לקיים את ההפרדה המתבקשת?
אפשר להחליט שממשיכים לחיות עם התקלה, ואפשר להחליט שמתקנים אותה. אבל זו אחת מהשאלות שהממשלה תצטרך לענות עליהן במסגרת בנייתו מחדש של תפקיד היועמ"ש. הרי ההפרדה בין תפקיד התובע ליועץ לא תספיק. הממשלה תהיה חייבת להעמיק בהגדרת יחסי היועץ והדרג הפוליטי. כעת, שהיועץ לא יעסוק בתחום הפלילי זו ההזדמנות להבנות מחדש את חובת האמונים שלו לממשלה במערך תמריצים שיקל עליו לעמוד באתגר ההפרדה בין שירות מקצועי ועמדה אישית.
נ.ב.
מכאן אני חוזר לפרסם את הטור. דעותיי נותרו כשהיו. מצער או שלא, אבל גם הסגנון לא עומד להשתנות. מעשי הממשלה הם שיקרבוה והם שירחיקוה. הוצאתן לפועל של רפורמות נדרשות במערכת המשפט יזכו אותה באהדה. לחילופין, סימוני סס"ל מדומיינים סביב פסיקות עליון הקיימות מזה שנים בנושא קבילות ראיות והכתרתן בכותרות מרעישות על רפורמת "פירות העץ המורעל" יזכו אותה בביקורת. ההסכם בינינו הוא שנשמור
על ענייניות. מאמין שנעמוד בניסיון.
הכותב הוא דוקטורנט בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית, מעניק ייעוץ לגופים שונים, לרבות בתחום הבנקאות, ושימש בעברו בתפקידי יעוץ שונים בכנסת ובממשלה. לקראת הקמת הממשלה הנוכחית שימש כחבר בצוות המשא-ומתן של ימינה לממשלה.