הרמטכ"ל אביב כוכבי / צילום: דובר צה"ל
בתחילת "הארי פוטר ואבן החכמים", יש סצינה בה דאדלי דרסלי חוגג את יום הולדתו ה-11 ומקבל 36 מתנות. הוא סופר אותן, ונכנס לטנטרום משום שהוא קיבל 2 מתנות פחות משנה שעברה. איך יכול להיות, הוא זועם, ששנה שעברה הוא קיבל 38, והשנה רק 36?
אלא שדאדלי נראה כמו ילד צנוע ומסתפק במועט לעומת צה"ל, שדורש מתנות בשווי 9 מיליארד שקל יותר מאשר בשנה שעברה. זו הדרישה שהעביר הרמטכ"ל כוכבי לממשלה, שנאבקת בימים אלו לאזן (בערך) את התקציב בלי לפגוע בהוצאות האזרחיות.
4 מיליארד מתוכם זו תוספת חד פעמית, אך צה"ל דורש גם 5 מיליארד שקל תוספת שנתית קבועה לתקציב הביטחון. בשבועות הקרובים, צה"ל יאיים שאם לא יאשרו לו תוספת - היכולת המבצעית תיפגע, אימונים יבוטלו, מטוסים יקורקעו, וההפסד במלחמה הבאה יירשם על שמה של הממשלה שלא אישרה להם את תוספת התקציב. איך אני יודע את זה? כי זה בדיוק מה שהם עושים בכל פעם שהתקציב שלהם נפתח. בפעם הקודמת, ב-2014, הקמ"ן רועי עידן העלה פוסט ויראלי לפייסבוק, בו הוא דרש לפטר את ראשי צה"ל שאיימו "להשבית טיסות אימונים לאות מחאה", משום שהם פוגעים בכשירות של צה"ל כדי לסחוט כספים.
צה"ל כמובן יטען שהמצב היום מתוח במיוחד, ויש סכנה למלחמה בצפון, מבצע בדרום ומערכה במזרח. אבל הם לא דורשים תוספת תקציב חד פעמית, שאפשר להעמיס על החוב הלאומי ולקזז אותה לאורך זמן. הם דורשים תוספת תקציבית שנתית קבועה, מעבר ל-55 מיליארד שקל שהם מקבלים מתקציב המדינה וה-15 מיליארד שקל שהם מקבלים מהדוד מאמריקה. כלומר לא מדובר על התמודדות עם איום קונקרטי, אלא דרישה להגדיל את תקציב צה"ל ככלל.
הבעיה היא שקשה מאוד לבחון את הוצאות הביטחון. מעבר לכך שרובן מסווגות (ובצדק), קשה לצופה מבחוץ להחליט האם הוצאה מסוימת היא "שווה את זה" או לא. זה דורש התעמקות שאפשרית במסגרת דיוני תקציב מול משרד האוצר - אך משרד הביטחון לא נדרש להן. למשל, אין אף נציג של החשב הכללי באוצר באגף תשלומי השכר והגמלאות במשרד הביטחון. משרד הביטחון יכול להנפיץ דברים כמו "תוספת הרמטכ"ל" והאוצר יקבל על זה עדכון רק בדיעבד. בנוסף, רכש גדול ומשמעותי דורש אישור של ועדת שרים להצטיידות רק מסכום של 500 מיליון שקל ומעלה.
אם מוציאים 499 מיליון שקל על משהו, אין שום פיקוח ובקרה. צה"ל גורף תקציבים נוספים לאחר אישור תקציב הביטחון, באמצעות חריגה תקציבית (במודע או במחדל) מהתקציב שהוקצה להם. משרד הביטחון גם לא צריך לדווח על הוצאותיו וכוח האדם שלו באופן שוטף לקבינט המדיני-בטחוני או למשרד האוצר, כפי שנדרש מכל משרד - מלבד משרד הביטחון. ועדת לוקר ביקרה את ה"הקשחה" של תקציב הביטחון, ואת העובדה שצה"ל כובל את עצמו להוצאות שלכאורה אין דרך לשנות.
אלו הדברים הראשונים שיש לשנות: להגביר את השקיפות בתקציב הביטחון, לפחות בפני הממשלה והכנסת. ועדת לוקר כתבה בהמלצותיה שהיא "ממליצה על יצירת שקיפות מלאה ומוחלטת של משרד הביטחון וצה"ל מול משרד ראש הממשלה, משרד האוצר והמל"ל, ונקיטת כל הצעדים הדרושים למימוש השקיפות. הוועדה מייחסת חשיבות ראשונה במעלה להמלצה זו" (ההדגשה במקור). היא גם ממליצה "לשפר את תהליך התכנון של תקציב הביטחון ולהגביר את הפיקוח והבקרה על מימושו, גם באמצעות הגברת מעורבותם של אנשי המטה לביטחון לאומי ומשרד האוצר בתהליכים אלה ומתן תוקף לסמכויותיהם". ראוי להרחיב את הפיקוח של מבקר המדינה על ההוצאות הביטחוניות, ולהכניס נציגים של החשב הכללי באוצר לצורך פיקוח על השכר והגמלאות בצה"ל. כך, נוכל לדעת שתקציבי העתק שמגיעים למערכת הביטחון מנוצלים באופן האפקטיבי ביותר, למען הביטחון שלנו ולמענו בלבד.