משה חוגג / צילום: יונתן בלום
קבוצת בית"ר ירושלים ובעליה משה חוגג שלחו בשבוע שעבר מכתב לפני תביעה לחבר הכנסת סאמי אבו שחאדה (בל"ד) ודוברו יוסף טאהא בגין לשון הרע. זאת, לאחר שחבר הכנסת פנה לקבוצת ברצלונה ודרש ממנה שלא להופיע למשחק הידידות מול בית"ר, בטענה כי מדובר בקבוצה "גזענית שרוב אוהדיה מחזיקים בדעות גזעניות".
מבלי להתייחס לתוכן המכתב של אבו שחאדה, וגם לא לקייס המשפטי של המכתב של חוגג, חשוב להתעכב על האקט של הגשת תביעת לשון הרע כלפי דובר. זהו אקט מסוכן, תוך ניסיון לעקוף את החסינות הפרלמנטרית של נבחרי הציבור ותוך הטלת אימה על איש מקצוע אשר מבצע את עבודתו נאמנה.
כיועץ תקשורת, וכמי שעבד עד לאחרונה כדובר של חבר כנסת (גילוי נאות), קשה להמחיש עד כמה פרקטיקה זו פסולה. הניסיון להגיש תביעת לשון הרע, או אפילו לנופף בנשק זה, כלפי אדם שביצע את עבודתו ודיברר חבר כנסת במדינת ישראל - הוא כוחני ובלתי הוגן. בין אם מכתבו של אבו שחאדה מצדיק לדידי יועמ"ש בית"ר הגשת תביעה ובין אם לאו, לבטח שפרסום הודעה לעיתונות בנושא על-ידי דוברו איננה עילה לתביעה. זוהי מטרה קלה ובייחוד לא ראויה.
גם המחאה נגד מינויו של נאור יחיא פסולה
אלא שפרקטיקה כוחנית זו רחוקה מלהיות המצאה של חוגג או מועדון בית"ר ירושלים. קו אחד, קצר למדי, מחבר בין מכתב התראה זה לבין המחאה של ארגון "קריים מיניסטר" ותנועות מחאה נוספות נגד מינויו של נאור יחיא, דוברו של נתניהו בדימוס, לדובר בית הנשיא. גם כאן מדובר ברדיפה פסולה ולא ראויה של איש מקצוע, ובמרכזה דרישה לפגוע באופן בוטה בחופש העיסוק ובפרנסה של אדם - אך ורק בשל מעסיקו הקודם.
נכון, יהיו מי שיגרסו כי דוברות וייעוץ תקשורתי אינם מקצועות "רגילים". נכון, הם כוללים עבודה בצמוד לדמויות מפתח בעלות כוח והשפעה (שצוברות שונאים רבים ועלולות להביע עמדות פרובוקטיביות), הפצת טענות שאמינותן מוטלת בספק (לפעמים) ואף זריקת בוץ (לעתים מכוערת) על מתחרים וקולגות. אך מה האלטרנטיבה שמציעים אנשי "קריים מיניסטר", משה חוגג ואחרים לדוברים אותם הם מגנים ותוקפים? עליהם לסרב לפרסם הודעות בשם המעסיק? עליהם לאיים בהתפטרות עד לשינוי המסרים, הסגנון והעמדות של נבחרי הציבור, או לפעול לצנזורם בשל האינטרס של הדובר שלא להופיע בפני בית המשפט או הפחד מפגיעה באופק התעסוקתי שלו?
דוברים ויועצי תקשורת הופכים להיות כלי בהתנגחות
מעציב אף יותר היה לראות כיצד גם קולגות מיישרים קו ואף מובילים את מסע הרדיפה הזה. כך למשל, טורו של עומר נחמני (דוברו של ח"כ יאיר גולן) ב"הארץ" היה רגע שחור שכזה. נחמני קבע בנחרצות כי "לא ניתן לאפשר לנאור יחיא לחמוק מאחריות אחרי שהזרים רפש אלים לשיח הציבורי בישראל בעת שעבד עם ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו". האם זה לגיטימי, תוך הפעלת אותו היגיון, למנוע את העסקתו של נחמני במקום עבודה עתידי בשל ציוצים פוגעניים ואמירות פרובוקטיביות של ח"כ גולן (ברוך השם, יש לא מעט כאלה)? לעמדתי, התשובה היא חד-משמעית לא. לצערי, אני מגלה כי יותר ויותר אנשים, לרבות אנשי מקצוע עמיתים, סבורים אחרת.
אגב, אותו נחמני עמד לאחרונה בפני תביעת דיבה (בסך 400 אלף שקל) מצד הפרשן הפוליטי עמית סגל, וזאת בעקבות שישה פרסומים של נחמני שלטענת סגל הוציאו את דיבתו והכפישו את שמו הטוב. נחמני הגדיר אותה דאז (דצמבר 2020) "תביעת השתקה שנועדה לעקוף את חסינותו הפרלמנטרית של ח"כ גולן". הגדיר וצדק. אך כאשר מדובר ב"נאשם מבלפור" (שכבר אינו מתגורר שם), הגמל מתעלם באלגנטיות מדבשתו.
כך, אנו רואים כיצד במקרים שונים, דוברים ויועצי תקשורת הופכים להיות כלי בהתנגחות, ובשונה ממעסיקיהם בעלי החסינות, הם עוד עלולים יום אחד להופיע בבתי המשפט ולשלם מכיסם, להיחשף לתביעות צנזור והשתקה או לעמוד במרכזו של קמפיין נגד העסקתם.
לכן, טוב שבג"ץ דחה על הסף את עתירת "קריים מיניסטר" לגבי מינוי יחיא, וטוב שהנשיא הרצוג לא נכנע ללחץ הציבורי. מאותה סיבה, אני מקווה שלא יאונה כל רע ליוסף טאהא במסגרת הסאגה התקשורתית-משפטית הנוכחית. בין אם ברצלונה תתמודד מול בית"ר ובין אם לאו, את הדוברים והיועצים יש להשאיר מחוץ למשחק.
הכותב הוא יועץ תקשורת