סימון ביילס / צילום: Associated Press, Gregory Bull
חברים יקרים, שצופים כמוני באדיקות כמעט דתית בגלדיאטורים מופלאים שמציגים לנו יום אחר יום, שעה אחר שעה, מופעים מרהיבים - בואו ואגלה לכם סוד: אנחנו חיים בעולם מורכב. מעולם לא היה לחץ ספורטיבי כזה. מרחב ציבורי משותף כמו זה שיש לנו כעת: עוין בלי סוף, ירא-כבוד בלי סוף, נוכח ללא הפסקה עם רשתות חברתיות אינסופיות המגיעות לכל מקום ולא נותנות מנוח.
הציפייה מהספורטאים הגדולים לנצח פעם אחר פעם נערמת כל פעם מחדש באירוע גדול. זה לא רק מאמנים, יריבים וקהל שבמקרה של המשחקים האולימפיים יכול להגיע למיליארדים. זה הרבה כסף, והפחד הגדול הוא לאכזב גם את עצמך. נכון, רבים ממנופי הלחץ היו גם בעבר, אבל ספק אם ברמה כפי שאנו חווים אותה בעידן המדיה החדשים.
כולנו מכירים הרבה ציטוטים שחוקים על ספורט ולחץ. לחץ מייצר יהלומים. הלחץ הוא לצמיגים. הלחץ הגדול ביותר הוא הלחץ שהפעלנו על עצמנו. רבים טוענים כי קלישאות קיימות מכיוון שהן נכונות. בואו נודה שהן גם הרבה פעמים שטויות.
בעיניי, סימון ביילס - כמו גם הטניסאיות היפנית נאומי אוסקה וסרינה וויליאמס לצד ספוראים רבים נוספים - היא אישיות מרשימה לא רק בשל יכולותיה הספורטיביות. הנכונות והפתיחות לדבר על הלחץ, להיחשף ללא מסכות ולדבר באומץ ובפתיחות על נושאים רבים שתדיר נשארים בצל, אינם דברים של מה בכך. על אחת כמה וכמה כשאתן ספורטאיות אפרו-אמריקאיות בחברה סגרגטיבית כמו זו בדמוקרטיה השנייה בגודלה בעולם.
ביילס הצליחה להרחיב את השפעתה הרבה מעבר לקומת התחרות. היא לא היססה להעלות לסדר היום נושאים קוצניים והפכה לקול לשינוי בתוך ההתעמלות בארה"ב. מאז התייצבה בשנת 2018 כניצולת התעללות מינית על-ידי רופא ההתאחדות, לארי נסאר, היא מתחה ביקורת גלויה על הגוף השולט בהתעמלות על כישלונותיו בהגנה ובטיפול בספורטאים שלו. ציוציה, שלא היו תלויים בגופי התקשורת המסורתיים ובשלל שיקוליו המסחריים, הובילו לסגירת חוות קרוליי, מרכז האימונים בו התעללו רבים מהמתעמלים, ושיחקו תפקיד מרכזי בהתפטרותה של נשיאת ההתעמלות בארה"ב, מרי בונו.
"אני חייבת להתמקד בבריאות הנפשית שלי", אומרת סימון ביילס לכל מי שמוכן להקשיב. הראיון הרגשי של ביילס העמיד את נושא בריאות הנפש של הספורטאים במרכזם של המשחקים. החלטת הפרישה של ביילס זכתה לשבחים רבים מצד כוכבי-העל הספורטיביים של אמריקה, כשהשחיין מייקל פלפס היה בין אלה שטענו כי היא "תפרוץ את הדלתות" ותאפשר להרבה ספורטאים פשוט לחזור להיות אנושים.
המשקל שנשאה ביילס כפני הספורט הפך לנטל, והבלאי על גופה הפך למה שכינתה "לא אמיתי", כשהכאב בקרסוליה הפך כל צעד מייסר לתזכורת להתעמלות בלתי סלחנית. בראיון טלפוני כשבוע לפני היציאה למשחקי טוקיו, היא התבקשה על-ידי ה"ניו יורק טיימס "לציין את הרגע המאושר בקריירה שלה. "בכנות, כנראה שהפגרה שלי", אמרה.
ביילס הקדישה את חייה להתעמלות, ויתרה על בית ספר רגילים, ריקודים, משחקי שכונה וחברים למען השאיפה לשלמות. לאחר שזכתה במדליות זהב ותהילת עולם כאחת המתעמלות הגדולות בהיסטוריה, היא מהווה השראה לאינספור בנות (וגם בנים) שעוסקים בענף לבן ומסורתי, והפכה לפניה של התעמלות ברחבי העולם.
ולכן, ביום בהיר אולימפי אחד, כשעיני העולם שוב נשואות אליה, ביילס פשוט הבינה, צעד אחד לפני התהום, שאף אחד ממלחכי הפנכות וסוחרי הליטרות לא ידאג לה, ושחובתה פשוט לדאוג לעצמה. בואו לפחות נקשיב לה.
פרופ׳ יאיר גלילי הוא חוקר מדעי ההתנהגות במרכז הבינתחומי הרצליה