חייל צה''ל בלבנון, 82' / צילום: לע"מ
ניסיון להגדיר את "השגיאה הגדולה ביותר בהיסטוריה" מועד כמעט
מאליו לכישלון. סוף סוף, את השגיאה אנחנו מגדירים על יסוד התוצאות,
ואת התוצאות אפשר לבחון רק ממרחק ניכר. מה שאנחנו חושבים למרחק
ניכר לא יהיה ניכר מספיק בשביל בני הדור הבא, או המאה הבאה, או אפילו
האלף הבא.
ההיסטוריה של ישראל המודרנית קצרה מאוד, אבל אינטנסיבית מספיק
כדי לפרנס ספקולציות על "השגיאה הגדולה ביותר".
כן, זה ניסוח קצת שלילי, אבל אני קושר אותו ביום שנה קונקרטי, 18 ביולי,
שבו מלאו 40 שנה להפצצה הגדולה ביותר של חיל האויר עד הזמן ההוא על מטרה
אזרחית. אני מציע לראות ביום השנה הזה את אקורד הפתיחה של מלחמת ישראל
בלבנון, זו המלחמה שמנחם בגין עצמו כינה "אסון". הוא היה ראש הממשלה שהתחיל
את המלחמה, הרחיבה, הביאה אל שיאה, והפסיד בה, לפחות במובן האסטרטגי.
את גודל השגיאה אפשר להעריך מתוך השוואת התוצאות ארוכות הטווח עם מצב
העניינים שהשוגים קיוו לתקן. בקיץ 1981, לבנון עמדה בשנה השביעית של
מלחמת אזרחים. צבא סורי משל בכיפה, אבל לא היה סולן. תפקיד מרכזי בדואט
מילא אש"ף, מבסיסיו בדרום לבנון ובמערב ביירות. ישראל ראתה בלבנון חממה של
טרור.
חדירות של ארגוני טרור אל תחומי ישראל מתוך לבנון התחילו עוד באמצע
שנות ה-60. ישראל הגיבה עליהן באמצעי הרגיל: פעולות גמול נגד מטרות צבאיות.
עד 1967, פעולות הגמול היו קטנות-יחס ודלות-השגים. המדינה הלבנונית הייתה
תמיד חלשה מכדי לעצור את המסתננים. לאחר מלחמת ששת הימים, כאשר לבנון
הפכה לכן-שילוח בין לאומי של טרור, ישראל החמירה את עונשיה. ב-1968, צה"ל פשט על נמל התעופה של ביירות, והרס כמעט את כל צי מטוסי הנוסעים של חברת התעופה הלאומית. מאותו זמן ואילך, פשיטות בעומק לבנון נעשו עניין שבשגרה. לא זו בלבד
שהן לא הביאו את ממשלתה לאכוף את ריבונותה אלא שהן תרמו לערעור הריבונות הזו. ישראל עזרה לדרדר את לבנון אל מלחמת האזרחים.
"האם אנחנו רפובליקת בננות?"
קיץ 1981 פתח פרק חדש. מנחם בגין עתה זה נחל ניצחון דחוק מאוד בבחירות לכנסת. באוגוסט הוא הקים ממשלה עם 61 מושבים. בתקופת המעבר, בגין היה שר הביטחון של עצמו, אבל כבר היה ידוע שהוא מתכוון למסור את הכהונה לאריאל שרון. טביעות אצבעותיו של שרון היו ניכרות עוד לפני מינויו. התחילה לקרום עור וגידים תוכנית שרון לסלק את סוריה ואת אש"ף מלבנון, ולהמליך עליה את הימין הנוצרי של משפחת
ג'מאייל. ביולי 1981, ישראל עשתה חזרה לקראת הקיץ הבא. הג'מאיילים כבר כוננו מדינה-זוטא צפונה מביירות, וצפצפו על ממשלת לבנון כאשר התבקשו להסביר את אופי קשריהם עם ישראל. בדרום לבנון, ישראל הגנה על המיעוט הנוצרי באמצעות מיליציה שהיא הקימה ומימנה, "צבא דרום לבנון". לבגין יוחסה אז השוואה בין מצבם של הנוצרים בלבנון למצב היהודים בגרמניה הנאצית. הוא הכחיש בתערובת רגילה של כעס ושל צדקנות.
ב-18 ביולי נפלו הפצצות על מערב ביירות. בערך 300 בני אדם, בהם אזרחים רבים, נהרגו. חיל האויר תקף גשרים על נהרות הליטאני והזהראני, שאז כל ילד ישראלי ידע למצוא על המפה. העיתונות דיווחה ש-95 בני אדם, רובם אזרחים, נהרגו.
ישראל אמרה שאין זו אשמתה שאויביה ממקמים את בסיסיהם בקרב אוכלוסייה אזרחית. ממשל רונלד רייגן לא אהב את ההיגיון הזה, והשעה זמנית העברת מטוסי אף-16 לישראל. שר ההגנה של ארה"ב, קספר וויינברגר, הכריז כי "בשלב הזה אי אפשר לתאר את התנהלותו (של בגין) כ'מתונה', והכרח הוא שתהיה קצת מתינות". בגין הבהיר עוד קודם את דעתו, שוויינברגר, בן למשפחה יהודית, הוא אנטישמי.
האמריקאים ויתרו. האף-16 חזרו. הם אמנם רטנו,כאשר בגין סיפח את הגולן,
בדצמבר 1981. חמתו של ראש הממשלה בערה בו להשחית. "האם אנחנו מדינה
ואסאלית שלכם?", הוא שאל. "האם אנחנו רפובליקת בננה? האם אנחנו בני 14,
החוטפים מכה כאשר אינם מצייתים?".
האמריקאים היו המומים. כותרות ראשיות בעיתוני ארה"ב דיווחו על התפרצות בגין.
אבא אבן כתב אז רשימה ב"דבר" תחת הכותרת "שוברי השוקת". אמיר אורן הוסיף
לצידו, "מנחם בארץ הפלאות".
מצבו הנפשי והרגשי של בגין בימים ההם היה עניין לרינונים. שרון במשרד
הביטחון לא הגדיל את פוטנציאל המתינות של ראש הממשלה. חבר כנסת אחד מן
המפד"ל, ששמו היה אברהם מלמד, איים להצביע נגד הממשלה החדשה, ולשלול
ממנה את המנדט ה-61. הסיבה: התנגדותו לשרון. הוא חשב שממשלה כה רופפת לא תוכל לפקח על איש כה חזק. מנהיג מפלגתו איים להתפטר, ומלמד חזר בו.
האם זה היה הכרחי
ההמשך הלוא הוא ידוע. בקיץ 1982, יום אחר יום, ישראל חזרה על 18 ביולי 1981, עם אבדות אזרחיות עצומות. אש"ף וצבא סוריה התקפלו. ישראלים נהרו בהמוניהם אל ביירות, וישראל המליכה את בשיר ג'מאייל לכמה ימים, עד שמכונית ממולכדת שמה קץ לחייו. אל הוואקום של לבנון נכנסה איראן. ישראלים שמעו בפעם הראשונה את השם 'חיזבאללה'. לבנון הרעועה הפכה למדינת עימות, שרבבות טילים ישוגרו ממנה יום אחד.
האם זה היה הכרחי? האם זה היה בלתי נמנע? חוכמה שלאחר מעשה היא תמיד מפוקפקת, אבל אין זאת אומרת שאין צורך לנסות ולהעמיק בהבנת האיוולת לתועלת העתיד.