ממשלת השינוי בבית הנשיא / צילום: אבי אוחיון - לע"מ
ושוב זה קורה. למרות הצהרות חוזרות ונשנות של חבריה בעבר, הממשלה ה-36 לא מפסיקה להתרחב ולתפוח, עם מינויים של אלי אבידר לתפקיד שר במשרד ראש הממשלה, ויאיר גולן לתפקיד סגן שרת הכלכלה. מה שאומר שנכון לעכשיו, הממשלה מונה 28 חברים (כולל ראש הממשלה) ו-5 סגני שרים.
מספר משרדי הממשלה בישראל נותר גם הוא גבוה במיוחד, שכן גם לאחר שייסגרו כמה משרדים מיותרים, מספרם יעמוד על לכל הפחות 30. רק כדי לסבר את האוזן, המספרים המקובלים בדמוקרטיות אחרות בסדר הגודל שלנו הם 20-15 שרים, ופחות מ-20 משרדים.
ריבוי השרים, ועוד יותר מכך ריבוי המשרדים, פירושם עלות כספית גבוהה למשלמי המסים ופגיעה בהתנהלות הממשלה וביכולת המשילות שלה. מצב עניינים זה מגביר את הבירוקרטיה הפנים-ממשלתית ואת הסכנות לכפילויות בתחומי האחריות של משרדים, וכן מקטין את היכולת לראות תמונה רחבה בתהליכי קבלת ההחלטות. כמו כן, הממשלות המנופחות פוגעות באמון הציבור בפוליטיקאים, הנתפסים כמי שמעוניינים בג'ובים בלבד. גם מחקרים שערכו גופים כמו הבנק העולמי והפורום הכלכלי העולמי מצביעים על קשר בין מספר קטן של משרדי ממשלה לבין יעילות המגזר הציבורי.
אין חולק על כך שהממשלה הקודמת הייתה מנופחת יותר, אבל מאכזב שגם הממשלה הנוכחית, "ממשלת השינוי", לא הצליחה להימנע מכך. נראה שבכל הנוגע לגודל הממשלה, לחצים פוליטיים מאפילים על כל שיקול של יעילות, מינהל תקין או אמון ציבורי.
אז לתשומת לבם של חברי הכנסת והממשלה, הנה כמה דרכים בהן אתם עדיין יכולים להקטין את מספר השרים והמשרדים:
ראשית, אפשר להגביל את גודל הממשלה בחוק יסוד, ולקבוע מספר שרים ומשרדים מקסימלי. נשמע מוכר? ובכן, הבעיה היא שגם אם הדבר ייעשה, הקואליציה פשוט תבטל את ההגבלה בהזדמנות הראשונה, כשיצוץ צורך פוליטי. כך קרה ב-2014, אז הוגבל מספר השרים ל-19 ומספר סגני השרים ל-4. עד שהכנסת העוקבת הקפיאה בהוראת שעה את המגבלה הזו, והממשלה הקודמת ביטלה אותה לגמרי. הפתרון המתבקש הוא עיגון כללי המשחק המשטריים בישראל, כדי למנוע מכל רוב קואליציוני לשנות אותם בהתאם לאינטרסים פוליטיים מידיים. לדוגמה - לקבוע כי אפשר יהיה לשנות חוקי יסוד רק ברוב של 80 ח"כים.
פתרון נוסף, ומפתיע, הוא הגדלת הכנסת. כן, אני מודע להתנגדויות, אבל הצצה אל דמוקרטיות אחרות מגלה כי הממשלות גדלו והתנפחו דווקא במדינות עם פרלמנטים קטנים. הסיבה לכך פשוטה - כאשר הפרלמנט קטן, אפשר להבטיח או "לקנות" נאמנות של חברי פרלמנט לקואליציה באמצעות הענקת משרה של שר. בפרלמנט גדול אין כמעט ערך לכך. בכנסת הקטנה שלנו, על 120 חבריה, אפשר לארגן "סידור עבודה" לרוב חברי הכנסת מהקואליציה. בפרלמנט גדול יותר (נאמר 200 חברים), צעד שכזה, של סידור עבודה לקרוב למאה חברים, קשה עד בלתי אפשרי, ומשקל הסחטנות וכושר המיקוח של כל ח"כ יורד.
כאמור, ההצעה להגדלת הכּנסת מעוררת התנגדות אינסטינקטיבית, אולם חשוב להבין שגם מבחינה כספית טהורה, עדיף להגדיל את הכנסת כדי להקטין את הממשלה, שכן עלות שר היא יותר מפי ארבעה מהעלות של חבר כנסת (העלות הכוללת של שר הממונה על משרד אחד ואינו ח"כ היא כ-7.7 מיליון שקל בשנה, ושל ח"כ - כ-1.7 מיליון שקל בשנה).
פתרון נוסף, והפשוט ביותר שבהם, הוא לחזק את מעמד הכנסת וחבריה. במציאות הנוכחית, שבה חברי כנסת חשים שהם לא באמת יכולים להשפיע ולשנות - ברור שחלק גדול מחברי הכנסת של הקואליציה ידרשו משרת שר או סגן שר. כדי לשנות את המצב, צריך להעניק לחברי הכנסת כלים אפקטיביים יותר למלא את עבודתם. איך עושים זאת? מעגנים בתקנון הכנסת "שעת שאלות" לשרים ולראש הממשלה, מקטינים את מספר הוועדות שכל ח"כ חבר בהן כדי שיוכלו להעמיק בסוגיות הנדונות בהן, מוסיפים שעות עבודה לוועדות ומגדילים הצוות המקצועי שלהן. בנוסף, מאמצים מנגנון של "שימועים" בוועדות הכנסת (דיונים מקצועיים המתבצעים לאחר הכנה מוקדמת רצינית), ומסייעים לח"כים בטיוב הצעות החוק הפרטיות שלהן.
אין לדעת כמה זמן תחזיק מעמד הממשלה ה-36 שהושבעה רק בחודש שעבר. כך או כך, עליה מוטלת המשימה לשקם את אמון הציבור במערכת ובמוסדות השלטוניים אחרי שנתיים וחצי של שיתוק פוליטי עמוק. על חבריה להבין שכחלק מזה, עליהם לפעול כדי לצמצם את מספר השרים וסגני השרים (ולא ההפך), ולחזק את כוחם של הכנסת וחבריה כדי שיוכלו לבצע את תפקידם.
הכותב הוא ראש התוכנית לרפורמות פוליטיות במכון הישראלי לדמוקרטיה