אי אז בשנות ה-90, לפני הופעתם של הטלפונים הסלולריים, נסעתי לסיני ולקחתי איתי ספר צנום אחד, "מעשה משעמם" של אנטון צ'כוב, שנאמר עליו שהיה רב אמן בתיאור השעמום. כך מצאנו את עצמנו אני, החול והים והמעשה המשעמם שותפים ל"אירוע תת-גירוי" שכמוהו טרם חוויתי. הייתי מוכנה לעשות הכול כדי להימלט מהרגע הזה, בכל מחיר.
כולנו חווים שעמום, הרגע הזה שבו נגמרת הסוללה של הנייד בתור במשרד הפנים; שיחה שבה מישהו מתעקש להסביר במשך דקות ארוכות נקודה שהבנו מזמן. זו המונוטוניות של החיים כאשר אין חידוש באופק. זו התחושה שכל חידוש, אפילו יהיה חדש מאוד, לא יהיה מרגש.
פרופ' ג'ון איסטווד מאוניברסיטת יורק שבקנדה הגדיר אותו כך: "מצב נפשי שלילי שנובע מרצון אבל חוסר יכולת להשתתף בפעילות מספקת". לדבריו, אנחנו משועממים כשאין לנו גישה לזרם גירויים חיצוני או לזרם גירויים פנימי (מחשבות או רגשות שלנו) שמקנים לנו עיסוק מספק. לרוב, נאשים את העולם ולא את עצמנו בשעמום, ונאמר "אין מה לעשות" או "אני תקוע בסיטואציה משעממת".
לפעמים אולי נדמה לנו שאנחנו מכירים את השעמום יותר מדי טוב, אבל המחקר שלו דווקא נעשה מעניין יותר ויותר. חוקרי שעמום מאתרים כל הזמן סוגים חדשים שלו ומגלים דרכים חדשות שהוא יכול לפגוע בנו, אבל גם דרכים חדשות להתמודד איתו.
חמישה סוגי שעמום
פרופ' תומאס גץ מאוניברסיטת קונסטנץ שבגרמניה ממפה את השעמום מאז תחילת שנות ה-2000. בשנת 2009 הוא היה שותף למחקר שמיפה ארבעה סוגי שעמום הנעים בסקאלה של שני משתנים: מידת העוררות שהשעמום גורם ואיך אנחנו חווים אותו - עד כמה החוויה היא שלילית.
במסגרת המחקר, נבדקים הסתובבו עם מכשיר שמעת לעת שאל אותם איך הם מרגישים. אם הם ענו "משועממים", הם נשאלו שאלות נוספות כדי שיתארו בדיוק את השעמום שהם חווים. הסוג הראשון שעלה מהמחקר הוא "שעמום אדיש", או במילים אחרות,
"אני בסיטואציה לא מעניינת והייתי מעדיף להיות במקום אחר, אבל זה לא נורא". החוויה לא שלילית מאוד ומתאפיינת בעוררות נמוכה.
הסוג השני שמופה הוא "שעמום קליברציה". הנבדקים אמרו, "אני מחפש משהו לעשות, אבל לא בטוח מה". העוררות במקרה הזה מעט גבוהה יותר, וכך גם רמת השליליות. הסוג השלישי הוא "שעמום מחפש", שבו החוויה היא שלילית מספיק כדי שהאדם יתחיל לפנטז על לעשות דברים אחרים ויחוש חסר מנוח. הסוג הרביעי שמופה הוא "שעמום עצבני", שבו אדם חווה תחושה שלילית חזקה מאוד ודחף גופני עז לברוח מהסיטואציה המשעממת שבו הוא כלוא.
כעבור כמה שנים, חזר גץ עם סוג חדש של שעמום: שעמום אפתי, תחושה של העדר רגש ושעמום גדול מול החיים בכללותם. נבדקים במחקר הזה דיווחו שגם מול הדבר הכי מעניין בעולם הם יחושו שעמום וחוסר רגש. זהו סוג השעמום הקרוב ביותר לדיכאון והוא מאופיין בו זמנית בעוררות מעטה וברגש שלילי עז. בניסוי שערכו החוקרים בקבוצה של בני נוער, סוג זה של שעמום עלה בדיווחים של כ-36% מהתלמידים שתושאלו במשך שבועיים.
הבעיה של המתבגרים
אבל מי בכלל משתעמם היום כשיש טלפון סלולרי. נכון? לא נכון. מחקר שפורסם ב-2019, עוד לפני הקורונה, הראה שהשעמום נמצא במגמת עלייה, לפחות בקרב בני נוער, ובמיוחד בנות נוער. חוקרים מאוניברסיטת וושינגטון סטייט, בהובלת פרופ' אליזבת וייברייט, ניתחו תשובות של מתבגרים בארה"ב בגילים 14, 16 ו-18 לשאלה "האם אתה משועמם", כפי שעלו בפרויקט "לנטר את העתיד", במשך עשור. החוקרים גילו שרמת השעמום עלתה בכל קבוצות הגיל והמגדר לאורך העשור, בדיוק אותו עשור שבו שגשגו הרשתות החברתיות, והטלפון הסלולרי הפך למחשב ולמצלמה רבי עוצמה בכיס של כולנו.
בהודעה לעיתונות שליוותה את המחקר הסבירה וייברייט שבין השנים 2008-2010 חלה ירידה לא מובהקת ברמות השעמום, אך בין השנים 2010-2017, השעמום גבר בכל שנה. העקומה הייתה תלולה יותר עבור בנות. כמו כן, נמצא ששיא השעמום בקרב בנות הוא בכיתה ח', ובקרב בנים הוא מגיע בכיתה י'.
המחקר הוא מתאמי בלבד ואינו מספק הסבר לעלייה ברמת השעמום, אולם החוקרים ציינו שמחקרים נוספים מצאו כי בני נוער היום נמצאים יותר לבד, יוצאים פחות עם חברים, הם סובלים יותר מדיכאון ומדווחים יותר על חיפוש עקר אחר גירויים מספקים. כל זה, כאמור, עוד לפני התפרצות הקורונה. וייברייט סבורה שהמצב דורש מחקר מקיף יותר ואולי אפילו התערבות ברמה הלאומית. "שעמום בקרב בני נוער עלול להיות קשור לדיכאון ולהתנהגויות מסוכנות, כמו שימוש בסמים".
הנזק של הבריחה לנייד
החשש שהעלתה וייברייט מקבל תוקף במחקר אחר, שנעשה באוניברסיטת ווטרלו שבקנדה וביקש לבדוק מה מאפיין אנשים הפונים למשחקים בטלפון הסלולרי כדי לברוח משעמום. החוקרים מצאו שאנשים המדווחים על תחושת שעמום לעתים קרובות נטו יותר מאחרים לדווח שהם משחקים בטלפון כדי להפיג את התחושות האלה.
החוקרים מצאו גם שמשחקים מסוימים מקנים לשחקנים תחושה של Flow, כלומר, תחושה המאופיינת בריכוז במשימה שהיא מאתגרת מספיק כדי לתפוס את תשומת הלב אך לא מאתגרת מדי. כך נוצרת תחושה של חוסר מאמץ ולפעמים אפילו אובדן של תחושת הזמן והמרחב.
מצוין? לא. החוקרת שנל לרש, דוקטורנטית במעבדה לחקר הגיימינג וההימורים באוניברסיטת ווטרלו, בהובלת פרופ' מייק דיקסון שהיה שותף בכתיבת המאמר, אומרת שהתופעה עלולה להוביל להתמכרות או להשקעה של זמן רב מהמתוכנן במשחקים.
"השחקנים אכן מרגישים בעת המשחק עלייה בעוררות וירידה בתחושת המונוטוניות, אבל השחקנים הללו צוללים לתוך המשחק יותר מאשר מי שמשחקים מסיבות אחרות שאינן בריחה משעמום. התגמול עבורם במשחקים הללו הוא גבוה יותר, אבל בגלל זה ההתמכרות עלולה להיות חזקה יותר. התוצאה עלולה להיות הימנעות מפעילויות אחרות וכתוצאה מכך, החמרה של תחושות הניכור, השעמום ובסופו של דבר הדיכאון".
המוח מחפש בידור
בסופו של דבר כולנו חווים שעמום, אבל לא באותה תדירות ולא כולנו מתמודדים איתו באופן דומה. פרופ' סמי פרון, מהמחלקה להתפתחות האדם באוניברסיטת וושינגטון סטייט, מציין במאמר שכתב בנושא כי המוח של אנשים שנוטים לשעמום מתנהג באופן שונה מאלה שחווים שעמום בתדירות נמוכה יותר.
במחקר שעשה פרון עם עמיתיו, ניתנו ל-54 נבדקים שאלונים על חוויותיהם בדרך כלל בעת שעמום. לאחר שענו על השאלות, החוקרים חיברו אותם למכשיר EEG ונתנו להם לשחק במשחק מחשב משעמם מאוד במשך עשר דקות. אם תהיתם, המשחק שנבחר כמשחק המשעמם ביותר ולכן המתאים ביותר למחקר מסוג זה הוא משחק שבו הנבדקים נדרשים ללחוץ על נורה בכל פעם שנורה נדלקת על גבי לוח עם שמונה נרות.
ההבדל בפעילות המוח ניכר בעיקר במהלך הדיווח על השעמום, ולא לפניו. אצל אנשים שדיווחו שהם מרגישים משועממים לעתים קרובות הייתה עלייה בפעילות האונה הפרונטלית הימנית, שלדברי כותבי המחקר מאופיינת ברגשות שליליים מעולמות המתח והחרדה. אצל אנשים שדיווחו שבחיי היומיום הם מרגישים פחות שעמום, נמצאה פעילות באונה הפרונטלית השמאלית, שקשורה למחשבות שעולות כאשר המוח מנסה להעסיק את עצמו ללא גירוי חיצוני. נראה כי אלה אנשים שמנצלים גם רגעי שעמום כדי לתת למוח שלהם לבדר את עצמו. כך זה כואב להם פחות.
כשהנבדקים נשאלו על מחשבותיהם במהלך הניסוי, "היה לנו מישהו שאמר שהוא התאמן בראש על שירי חג המולד שהוא היה אמור לנגן בהופעה מאוחר יותר, ולחץ על האורות לפי קצב המוזיקה". כעת פרון מעוניין לפתח תוכנית אימון לאנשים הסובלים משעמום כדי שיוכלו לעורר בקלות רבה יותר את המחשבות הניטרליות והחיוביות שיוכלו לבדר אותם.
להתערבות כזאת עשויות להיות השלכות משמעותיות על איכות החיים ועל הביצועים של אנשים שחייבים לבצע משימות משעממות במהלך יום העבודה שלהם: עובדי מפעל, תצפיתנים, נהגי משאית, אפילו רופאים מנתחים שלא כל ניתוח מאתגר אותם באותה מידה, אך הם חייבים להיות מדויקים בכולם. שעמום היוצר אצל עובדים אלה עוררות שלילית יכול לשחוק אותם במהירות ולהשפיע על יכולתו של הגוף לבצע משימות באופן מדויק.
במה אפשר להעסיק את המוח, חוץ משירי חג המולד? מחקרים אחרים הציעו תרגול מיינדפולנס, לנסות להיות בתוך הרגע ולשים לב לכל פרט בסיטואציה בלי לנסות לחשוב קדימה או אחורה. אפשרות אחרת היא דווקא לפנטז, לחשוב על משהו שרוצים ולנסות לתכנן דרכים שונות להשיג אותו. שתי האפשרויות עשויות להפחית שעמום במצבים שבהם אנחנו כלואים ללא גירויים.
אם לא נמצא אפיק חיובי לנתב אליו את השעמום, ייתכן שהמוח יכוון אותנו למקומות פחות רצויים, כמו אכילת יתר. "השעמום הוא אחת הרגליים העיקריות שעליה עומדת תעשיית הממתקים והחטיפים", טוענת החוקרת ד"ר סנדי מאן מאוניברסיטת מרכז לנקשייר בבריטניה. אנשים שמשתעממים בקלות עלולים לפתח גם תגובות חזרתיות של הגוף, כמו כסיסת ציפורניים, חיטוט בפצעים וכדומה.
הדעות מקצינות
מתברר שהנטייה להשתעמם בקלות משפיעה גם על התפתחותן של דעות פוליטיות. חוקרים מאוניברסיטת קינגס קולג' בבריטניה ולימריק באירלנד גייסו 97 איש, תשאלו אותם על דעותיהם הפוליטיות ואחר כך נתנו למחציתם לבצע משימה משעממת מאוד במשך זמן רב, ולאחרים נתנו אותה משימה לזמן קצר. לאחר מכן נתנו להם שאלון עמדות פוליטיות נוסף, קצת שונה מהראשון. מה שהחוקרים גילו הוא שהנבדקים שעסקו במשימה המשעממת והארוכה היו קיצוניים יותר בדעותיהם מאשר אלה שביצעו את המשימה הקצרה. זה היה נכון בעיקר בקרב הליברלים שביניהם. אצל השמרנים התוצאה לא הייתה מובהקת.
בשלב הבא של הניסוי החוקרים תשאלו 859 נבדקים על הנטייה שלהם לשעמום בחיי היומיום. שוב נמצא מתאם: אנשים שנטו יותר לשעמום, על פי דיווחיהם, נטו לדעות קיצוניות יותר. מחקר אחר מצא שאנשים שמדווחים על עצמם כמשועממים בחייהם נוטים יותר לחפש משמעות לחיים, ואולי זה הגורם המקשר.
"שעמום גורם לאנשים להיות על הקצה", טען ד"ר ויננד וון טילבורג מקינגס קולג', בהודעה לעיתונות שליוותה את פרסום המחקר. "הם מחפשים מעורבות שהיא מאתגרת, מרגשת ומעניקה תחושת מטרה בחיים. אידיאולוגיות פוליטיות יכולות להיות חלק מהמסע האקזיסטנציאליסטי הזה". כמובן, הוא הדגיש שזו לא הסיבה היחידה. "נטיות פוליטיות הן עניין מורכב מאוד המושפע ממשתנים רבים. שעמום הוא אחד מהם, אך איננו יודעים מה השפעתו ביחס לגורמים אחרים. יכול להיות שזה תלוי בהקשר ובאקלים הפוליטי".
נרדמים לא רק מעייפות
כפי שאפשר להבין מהמחקר על משחקים בטלפון הסלולרי, בני אדם פיתחו כל מיני שיטות להתמודד עם שעמום. לדוגמה, להירדם. רבים בינינו בלאו הכי עייפים רוב הזמן, ולכן הגיוני שבהעדר גירוי מעניין המוח יראה בהירדמות אופציה ראויה, אבל כנראה יש תהליכים נוספים שמתרחשים כאן.
מחקר שנעשה במכון לרפואת שינה באוניברסיטת צוקובה שביפן, ופורסם בכתב העת Nature Communications, הראה שמניפולציה על אזור במוח שנקרא Nucleus Accumbens יכולה להביא לשינה גם אצל בעלי חיים שלא היו אמורים להיות עייפים. מה הקשר לשעמום? מתברר שהאזור הזה במוח מגיב לעניין ולמוטיבציה. נראה שכאשר אלה חסרים, הוא ישלח מסר למוח שאפשר להירדם. בהדמיית מוח לא נוכל לראות הבדל בין שינה שנבעה מעייפות לבין שינה שמקורה בשעמום.
אבל שעמום גם יכול לפגוע בשינה. זה הסוג החמישי של השעמום, שלא תלוי בסיטואציה מסוימת אלא תופס את החיים בכללותם. אנשים הסובלים משעמום כזה עלולים לסבול ממה שנקרא "Bedtime Procrastination, מושג שניתן אולי לתרגם ל"דחיינות שעת-שינה". כלומר, האנשים המשועממים כל כך לא רוצים לסגור את היום בלי שחוו דבר מעניין כלשהו, עד שהם ממשיכים לחפש ולחפש אחר עניין ודוחים את שעת השינה, אף שהם מבינים את ההשלכות השליליות שיהיו לזה למחרת.
התופעה הזאת קשורה במידת מה גם ל"דחיינות שעת שינה נקמנית", כלומר, אנשים "נוקמים" בחברה שכופה עליהם סדר יום עמוס במהלך היום על ידי כך שהם מתפזרים למשימות מהנות אך בלתי מועילות בלילה. כמובן, הם הנפגעים העיקריים מכך, ובכל זאת ישנה כנראה איזו תחושה של נקמה מתוקה. כאשר דחיינות השינה נובעת משעמום, זו לא נקמה, אלא מצוקה.
לא נורא להשתעמם קצת
לא הכול שלילי. הקישור המקובל בתרבות הפופולרית בין שעמום ליצירתיות עולה גם מהמחקר. גץ עצמו, החוקר שממפה את סוגי השעמום, ציין שהתשובה לשאלה אם שעמום גם דוחף ליצירתיות וליוזמה תלויה בסוג שלו. אם הוא אפתי או גורם עצבנות רבה, הוא כנראה לא יועיל. אבל שעמום מתון שמוביל לחיפוש גירויים יכול להוביל גם לפתרון יצירתי או מועיל.
ד"ר סנדי מאן, שציטטנו כאן, הובילה מחקר שהראה שעובדים שעסקו במשימה משעממת הדגימו אחר כך יצירתיות רבה יותר במשימה של פתרון בעיות. זה לא שהם חשבו על הבעיה בזמן המשימה המשעממת, כי בשלב הזה הם עוד לא ידעו מה היא, אלא כנראה עצם העובדה שהם נתנו לקשב שלהם לשוטט ללא הפרעה וללא מיקוד בין מחוזות שונים הכין את המוח למשימה היצירתית. "השאלה", אומרת מאן, "היא האם אנשים שמשתעממים בעבודה בתחום אחד משקיעים את היצירתיות שלהם בתחום אחר בעבודה או שהם הולכים הביתה וכותבים ספר".
מי נוטה להשתעמם ומי לא?
● אצל אנשים שמשתעממים לעתים תכופות נראתה פעילות מוגברת באונה הפרונטלית הימנית המאופיינת ברגשות שליליים הקשורים במתח וחרדה
● אצל אנשים שדיווחו שהם מרגישים פחות שעמום, נמצאה פעילות באונה הפרונטלית השמאלית, הקשורה למחשבות שעולות כשהמוח מעסיק את עצמו ללא גירוי חיצוני
