השרה להגנת הסביבה, תמר זנדברג / צילום: המכון הישראלי לדמוקרטיה
בין מאות העמודים ומגוון הנושאים שנכללו בטיוטת חוק ההסדרים, בולטת בהיעדרה התייחסות למשבר האקלים. החלטת הממשלה הקובעת יעדים לכלכלה דלת-פחמן, רחוקה מלתת מענה רגולטורי להתמודדות הנדרשת. ב-2018 קיבלה הממשלה החלטה להיערך למשבר האקלים, דוח ראשון שפורסם במאי השנה קבע כי אין תכנון וקיים מחסור בתקציבים שיאפשרו יישום ההיערכות אליה התחייבה הממשלה.
הפער הקיים בין הצהרות למעשים איננו מקרי. בבסיס היעדר ההיערכות ואי הקצאת המשאבים עומדת ההשקפה לפיה משבר האקלים לא באמת נוגע לישראל. עמדה זו, הנשמעת גם על-ידי בכירים באוצר מוצאת ביטוי ברידוד ההחלטות שמתקבלות, באלה שלא מתקבלות ובאי אזכורו של משבר האקלים בחוק ההסדרים.
החשיבה על ישראל כמדינה קטנה, שצריכה לעסוק בענייניה ולהשאיר את הטיפול במשבר האקלים למעצמות, היא חשיבה צרה ומיושנת. משבר האקלים הוא אתגר המחייב התגייסות גלובלית. בעולם של אחרי ובתוך קורונה, ברור כי מעגלי ההשפעה מייצרים אדוות רחבות, ישראל היא חלק בלתי נפרד ממעגלים אלה וללא ספק תושפע מהם.
בפרסום מיוחד שהוציא לאחרונה הארגון הבינלאומי למטאורולוגיה הודגש כי אין מדינה מפותחת או מתפתחת שתהיה חסינה מפני תופעות משבר האקלים. מי שעדיין נזקק לתזכורת בעניין קיבל אותה במנה גדושה בשבועות האחרונים. שיטפונות קשים, אבדות בנפש ונזקים במיליארדים. שריפות ענק, בצורות קשות בקובה ובמדגסקר, מיליון איש בסכנת רעב, הצפות בסין ועוד.
קובעי המדיניות בישראל לא מוטרדים מספיק מהמצב
משבר האקלים הנוכח בעוצמה בכל העולם, לא באמת מטריד את מקבלי ההחלטות אצלנו. חמור מכך, בחוק ההסדרים מוצע לבחון רגולציה סביבתית בפרמטרים כלכליים, להפחית מדרישות חוק אויר נקי, להוציא שיקולים סביבתיים מהליך רישוי עסקים ועוד. חקיקה זו, שנראה כאילו נכתבה בעידן אחר, אינה עולה בקנה אחד עם החלטת הממשלה להיערך למשבר האקלים. ברוח הכללים המובאים בטיוטת החוק לעניין "רגולציה חכמה", מתחייבת חשיבה קוהרנטית שתתיישב עם החלטת הממשלה להיערך למשבר האקלים ולא תסתור אותה.
החשש מפני רגולציה באשר היא, וההתייחסות הגורפת אליה כאל "אויב" שצריך לשתק ולמגר, מוטעית. במיוחד היום, בעיתוי בו נדרשים שיתופי פעולה מורכבים ורב תחומיים בין רגולטורים. מסלול הייסורים בו יידרש כל רגולטור לעבור, מבטיח חישוק כל רגולציה, גם כזו שהכרחי לקדם. מגמה זו, הנשענת לכאורה על אדנים כלכליים, עומדת בניגוד מוחלט למגמות הרווחות היום בעולם המפותח. ארה"ב, אירופה ומדינות נוספות פועלות להתאמה רגולטורית מקיפה למשבר האקלים.
בארה"ב פועל כוח משימה ייעודי שתפקידו לייצר שינוי רב תחומי לרבות יצירת תשתית ומקומות עבודה המוכוונים להתמודדות עם משבר האקלים, אירופה מציגה תוכניות רגולטוריות שאפתניות הכוללות מיסוי פחמן, צמצום פליטות משמעותי ושמירה על משאבי הטבע.
גוף מתכלל לטיפול במשבר האקלים הקים גם הבנק האירופאי המרכזי להשקעות. ההצדקה הכלכלית לכך מקבלת תיקוף נרחב. דו"ח הבנק העולמי שפורסם החודש, קובע כי פגיעה במערכות אקולוגיות עלולה להביא לירידה בתמ"ג של 2.7 טריליון דולר בשנה. הכרה זו, הביאה להקמת כוח משימה בינלאומי ייעודי - TNFD (Task force on Nature Financial Disclosure), בראשו עומד דיוויד קרייג, יועץ בכיר לבורסה בלונדון, שמטרתו למדוד השפעת תאגידים ומוסדות פיננסיים על משאבי טבע.
היוזמה מובלת על-ידי המגזר הפיננסי, מתוך ההבנה כי משבר האקלים אליו מצטרף במקביל ניצול יתר של משאבי הטבע, פוגעים באופן אנוש בכלכלה ומסכנים את המשך היציבות הפיננסית בעתיד.
ישראל צריכה ויכולה לתרום לעצמה ולעולם
על רקע זה, הגישה בחוק ההסדרים להפחית רגולציה סביבתית ולבחון אותה בפרמטרים צרים של "עלויות הציות לה", מיושנת ומוטעית. דווקא היעדר היערכות הוליסטית למשבר האקלים כמתחייב, וחישוק הרגולציה בעיתוי בו היא נדרשת, הם שיגררו נזקים ועלויות כבדות בעתיד.
זה אינו כורח המציאות. ישראל צריכה ויכולה לתרום לעצמה ולעולם בהיערכות למשבר האקלים באמצעות יזמות וחדשנות שם יש לה יתרון מובהק, ולבסס את הכלכלה תוך שימוש וניצול נכון של משאבי הטבע. בעולם מתועש, עשיר בטכנולוגיות מתוחכמות קל לשכוח כי הטבע הוא הבסיס לקיום האנושות והכלכלה ולא ההיפך.
לא נוכל לקנות בכסף יציבות אקלימית או לשלם כדי למנוע שיטפונות הצפות ושריפות כמו אלה שאנו עדים להם בקצב הולך ומתגבר. חוקי המשחק מוכרחים להשתנות והאחריות לכך היא של מקבלי ההחלטות. היערכות למשבר האקלים חייבת להיות חלק ממפת הדרכים של הממשלה, הכנסת ורגולטורים והיא צריכה לקבל ביטוי מפורש במסגרת חוק ההסדרים.
הכותבת היא יועצת מדיניות אקלים ורגולציה, לשעבר בכירה בפרקליטות האזרחית ויועמ"שית רשות הטבע והגנים