עו"ד יהודית לייבה / צילום: איל יצהר
פרשת אלון קסטיאל התפוצצה בעיצומו של גל ה־MeToo שעורר את המודעות לפגיעות מיניות בכלל ובפרט כשהפוגעים הם אנשים מצליחים בני המעמד הגבוה. כעת הפרשה חוזרת לכותרות עם פתיחת הדיון בוועדת השחרורים של השב"ס על קיצור עונשו של קסטיאל.
ב-2017 תחקיר של "המקום הכי חם בגיהנום" גולל עדויות של עשרות נשים שסיפרו איך קסטיאל פגע בהן מינית. העדויות הבשילו לכדי 14 תלונות במשטרה, ואלה הפכו לימים להרשעה במסגרת הסדר טיעון שכוללת ניסיון אונס, מעשה מגונה בכוח, מעשה מגונה והטרדה מינית. הסדר הטיעון הוא פרי הליך גישור בין קסטיאל לפרקליטות. למרות 14 התלונות, כתב האישום המקורי נגד קסטיאל התייחס לשש נשים בלבד, וכתב האישום שבו הורשע כלל רק ארבע מהן.
"השיקולים לטובתו כבר מגולמים בעונש המקל"
מי שתעקוב בדריכות אחר החלטת ועדת השחרורים, היא עורכת הדין יהודית לייבה, שהייתה הפרקליטה הממונה על התיק של קסטיאל (התובעת בתיק הייתה עו"ד רוני מודריק), ומי ששימשה כראש תחום עבירות מין בפרקליטות מחוז תל אביב, עד לפרישתה, בדצמבר האחרון. למרבה הצער, היא לא תולה תקוות רבות בהחלטה הצפויה. "אין לי ספק שהוא ירשים את הוועדה, ושבדוח ייכתב שקסטיאל הוא מלח הארץ". היא אומרת. "אבל כל השיקולים שניתן לשקול לטובתו, כבר מגולמים בכתב האישום המקל, ובהתאמה לכך, בעונש המקל".
אבל הוועדה, בבואה לבחון קיצור עונש, מתייחסת לשהותו בכלא.
"זה אחד הפרמטרים, אך הוא לא היחיד. הוועדה צריכה לשקול גם את העבירות ונסיבותיהן, ומהבחינה הזו, צריך לעבור כאן מסר מאוד ברור נגד פגיעה בחירות של נשים. קסטיאל פגע בנשים תחת השפעת אלכוהול, וחייב לצאת מסר שלנשים יש חירות לבלות ולשתות אלכוהול, מבלי שייפגעו. זה מה שהייתי מצפה מהוועדה".
לייבה ניסתה להסביר את צמצום הנפגעות שזכו להכרה בכתב האישום: "ישבתי עם כל אחת מ־14 המתלוננות מבוקר עד ערב. בסופו של יום, חלק מהתיקים לא גילו עבירה. הייתה התנהגות מכוערת, ניצול, התנהגות לא מוסרית - אבל לא עבירה. כתב האישום המקורי כלל שישה מקרים, ובהם שני מעשי אינוס, ומעשים מגונים בכוח".
לייבה מספרת כי מאחר שקסטיאל ביצע את העבירות בנשים כשהן תחת השפעת אלכוהול, נוצרה בעיה משפטית בהקשר להתיישנות העבירות. "הנשים לא הבינו ולא יכלו לתאר מה בדיוק קרה להן. הן הבינו את זה רק אחרי שהחשדות נגד קסטיאל הבשילו לכדי חקירת משטרה, כשחלק מהעבירות כבר התיישנו, ולצערנו החוק אינו מאריך את תקופת ההתיישנות במקרים כאלה".
לבד מהתסכול בשל מחיקת אירועים שהתיישנו מכתב האישום, לייבה מתארת תסכול נוסף: במסגרת הליך הגישור שנעשה בתיק, בית המשפט לחץ על הפרקליטות לצמצם את האישומים - לחץ שמתקבל אצל לייבה בהבנה מסויימת, שכן הוא נובע ממחסור במשאבים שיפוטיים.
"מסתכל להגיש כתב אישום לא משקף"
והיה גם העניין של קורבנות העבירה. "הנשים שנפגעו, הבינו שהן הולכות לקראת הליך משפטי מאוד ממושך", אומרת לייבה. "חלקן הפסיקו לעבוד בעקבות האירועים, נפגעו כלכלית, ובעיקר נפשית.
במסגרת ההסדר חלקן הסכימו בלית ברירה למהלך של הפחתת האישומים, כנגד פיצוי שקיבלו מקסטיאל, פיצוי שיאפשר להן להתחיל סוף-סוף לקבל טיפול ראוי, שישקמן. אני כפרקליטה, לא יכולה לדרוש מהן לשים את האינטרס הציבורי לפני האינטרס שלהן. גם כך מצבן הנפשי רעוע, ואין להן היכולת והכוחות להתמודד עם תהליך כל כך ממושך.
"לכן, החלטתי לצמצם את כתב האישום ולאפשר להן לקבל פיצוי מיידי שיאפשר להן לקבל טיפול ולעמוד על הרגליים. זה מאוד מתסכל, להגיש כתב אישום שלא משקף את המעשים שנעשו, שבסופו העונש שנגזר משקף רק את כתב האישום המתוקן. אבל אני עושה את זה בלית ברירה, כי לנשים האלה אין המשאבים הנפשיים והכלכליים לעמוד בהליך משפטי כואב, מורכב וחושפני.
"זו החלטה קשה. מדובר לא פעם בנשים שאין להן תמיכה משפחתית הן עלולות להיות מושלכות לרחוב כי אין להן אמצעים מספיקים אפילו כדי לשלם את שכר הדירה. אני לא יכולה לקחת דבר כזה על הכתפיים והמצפון שלי. לו המדינה הייתה מקימה מחר גוף שמטפל בצרכים הייחודים של נשים נפגעות תקיפה מינית, דואגת לתוכניות טיפול ושיקום, ומעניקה להן קצבה שמאפשרת קיום בכבוד - זה היה מאפשר את מיצוי הדין עם הפוגעים. האבסורד הוא שלפוגע יש משאבים כלכליים והוא משתמש בהם כדי לקנות את חירותו, על גבן של הנפגעות ותוך פגיעה באינטרס הציבורי".
"Me Too לא השפיעה על הפרקליטות"
איך היית מגדירה את המדיניות של בתי המשפט בכל הנוגע לעונשים של עברייני מין?
"מכיוון שבתי המשפט עמוסים מאוד, הענישה היא יחסית מקלה. משום שכאמור רוב התיקים מסתיימים בהסדרי טיעון. יוצא דופן מהבחינה הזו הוא המקרה של איבגי (בית המשפט החמיר את עונשו של השחקן, משה איבגי, שהורשע, לאחר שאיבגי ערער על עונשו)".
לייבה פרשה אחרי יותר מ־30 שנה בפרקליטות מחוז תל אביב. היא ראתה את השינוי ביחס לפגיעות מיניות מקרוב וביתר שאת במסגרת תפקידה כראש תחום עבירות מין בפרקליטות וגם כחברה בפורום הפרקליטים הארצי לטיפול בעבירות מין.
איך את מסבירה את העובדה שנראה שהיום הרבה יותר אנשים פריבילגיים מועמדים לדין בעבירות מין? זה כבר לא עניין השמור רק לפדופילים או סוטי מין. בשנים האחרונות אנו רואים פרשות של עבירות מין שמעורבים בהם גם אנשים "נורמטיביים" לכאורה: קסטיאל, שהורשע ומרצה מאסר, וסוכן הדוגמניות שי אביטל שנחשד בעבירות מין (יודגש כי החקירה נגד אביטל נמצאת בראשיתה, הוא מכחיש את הטענות נגדו, ועומדת לו חזקת החפות).
"ההסתכלות על עבירות מין צריכה להיות יותר רחבה, מאשר הסתכלות על האקט עצמו. יש פה נושא של ניצול מעמד וכוח. כלפי נשים. אנשים כמו קסטיאל ניצלו את מעמדם. על פי החשד זה גם הסיפור עם שי אביטל.
"זה ממקד את התפיסה שעבירות מין הן לא רק הצד הפיזי, אלא זה עניין של מוקדי כוח, של פערים בין גברים לנשים. אותם אנשים מבצעים את העבירות כי הם יכולים, יש להם כוח כלכלי, כוח מעמדי, הם אנשים פריבילגיים".
היית אומרת שהפרקליטות מגישה כיום יותר כתבי אישום בעבירות מין מאשר בעבר?
"הפרקליטות עברה תהליך בעניין הזה. ההכשרות שקיבלו הפרקליטים בנושא נתנו להם נקודת הסתכלות קצת אחרת על עבירות המין וטוב שכך. אולם, הפרקליטות נתונה היום תחת ביקורת, והופכת להיות פרקליטות מתגוננת. עבירות מין הן עבירות מורכבות, לא שחור לבן, יש בהן מורכבות אנושית. בניהול תיק כזה התביעה אף פעם לא צועדת על קרקע מוצקה ולכן, לא פעם פרקליטים חוששים לנהל תיקים כאלה עד הסוף ומעדיפים לסיים אותם בהסדרי טיעון".
עד כמה "MeToo" העניקה רוח גבית לפרקליטות?
"נשאלתי על זה פעמים רבות. על הפרקליטות זה לא השפיע, זה כן השפיע על היקף התלונות מצד נשים. ואם המשטרה תמשיך לעשות מה שעשו לגל גברעם בפרשת שי אביטל (גברעם ביקשה להתלונן, והתבקשה להגיש תלונה מקוונת, תוך שהשוטר מתריס בה, כי נזכרה להתלונן באיחור - ה.מ), נחזור 30 שנה אחור מבחינת תת-דיווח.
"גם הפרקליטות צריכה בעניין הזה להוות דוגמה. אם נפגעת עבירת מין תוזמן לפרקליטות ותפגוש בפרקליט שיתשאל אותה שלא ברגישות המתבקשת, נחזור אחורה לתת-דיווח והמלחמה בעבריינות מין תיפגע קשות. אני מאמינה של-85% מהפרקליטים זה לא יקרה".
"בעלי המוגבלויות נענשים על מוגבלותם"
לא רק הנושא של נפגעות עבירות מין קרוב לליבה. ב-15 השנים האחרונות לייבה שימשה ראש הפורום של אנשים עם צרכים מיוחדים. "ישראל חתומה על אמנת האו"ם שהתקבלה ב-2007 שמדברת על שוויון לאנשים עם מוגבלויות, ובין היתר קובעת נגישות למשפט צדק", אומרת לייבה.
אבל במבט של יותר מעשור אחרי היא מרגישה שמערכת המשפט הישראלית רוקנה את האמנה ההיא מתוכן. "ההכרעות המשפטיות בישראל מתבססות בעיקרן על הערכת מהימנותן של עדים. דרכי ההבעה של אנשים עם צרכים מיוחדים, ההתנהגות והשליטה הרגשית שלהם, אינן מובנות לגורמי אכיפת החוק. לכן, בהרבה מקרים הם נתפסים כבלתי מהימנים. למרות שחוק הליכי חקירה והעדה נכנס לתוקף לפני כ־14 שנה, קשה להבחין בשינוי בשטח".
לייבה מתייחסת לכתבה שפורסמה בשבוע שעבר בעיתון "הארץ", שמספרת על אנשים עם מוגבלויות נפשיות ופיזיות שהוטלו עליהם עבודות שירות, אך הם נשלחו למאסר לאחר שהממונה על עבודות שירות בשב"ס, קבע כי אינם מתאימים לביצוע עבודות השירות. בתור מי שמתעסקת בסוגייה כבר שנים, לייבה לא הופתעה מהפרסום.
"זו רק דוגמה לכך שמערכת אכיפת החוק לא הותאמה לצרכים של האוכלוסיה הזאת. החוק הישראלי שמגדיר את בעלי הצרכים המיוחדים הוא משנת 1969 ואינו מתאים להגדרות עדכניות של אוכלוסיה עם צרכים מיוחדים שזכאית לטיפול. כך רבים מהם עלולים להישלח למאסר במקום לטיפול.
"תנאי הכליאה בשב"ס לא מותאימים לבעלי מוגבלויות חברתיות נגיד, כמו אנשים עם אוטיזם. בגלל המוגבלות שלהם, מנצלים אותם בכלא והן נאלצים לחוות אלימות. אז הם מקלפים את הביצים הקשות לכל האסירים ושורכים להם נעליים, ואני לא יודעת מה עוד.
"יש כאן פגיעה גדולה והפרה מאוד בוטה של זכויותיהם".
אבל זה לא עניין שנמצא בשיקול דעתו של הממונה על עבודות השירות בשב"ס?
"הממונה הוא רשות מינהלית שמיישמת את החלטת בית המשפט. הוא לא יכול להחליט פשוט, שאדם עם מוגבלות לא מתאים לעבודות שירות. בעצם ההחלטה הזו, המדינה מפרה את האמנה עליה היא חתומה. איזו משמעות יש לה? הממונה צריך להתכבד ולהתאים מקום לעבודות שירות לכל אחד, גם ואולי בעיקר לאדם עם מוגבלות. ממש לתפור ‘חליפה אישית’."
לייבה קוראת לפרקליטות לשאת באחריות: "התביעה לא יכולה להסיר מעצמה את האחריות ולהיאחז בהגדרת התפקיד המסורתית של התביעה כ'מביאה נאשם למשפט, פועלת להרשעתו ולהחמרת עונשו'. התפקיד המסורתי של התביעה עבר שינויים משמעותיים כמו למשל הכרה בזכויות נפגעי עבירה וכך גם בתחום של נאשמים עם צרכים מיוחדים.
"מרגע שמדינת ישראל חתמה על האמנה והתחייבה להעניק נגישות למשפט ולצדק לאנשים עם מוגבלויות, אשררה אותה, וחוקקה את את חוק השוויון, גם אני כתובעת חייבת לבוא לבית המשפט ולהתריע על כך שחובה על הממונה על עבודות השירות למצוא מקום מתאים לנאשם עם מוגבלות, ואם לא נמצא מקום מתאים כזה, צריך לערב את גורמי הרווחה ולהמיר את עונש עבודות השירות בעבודות לתועלת הציבור ובוודאי לא לנקוט במהלך שמחמיר את עונשם וכולא אותם מאחורי סורג ובריח. כך הם נענשים על מוגבלותם.
"אנחנו מחוייבים לזכויותיהם של האנשים האלה ושלחתם לכלא היא הפרה בוטה של זכויותיהם".
עו"ד יהודית לייבה
אישי: בת 62 מתל אביב, ילידת רומניה. נשואה למנכ"ל עיריית תל אביב, מנחם לייבה. אם לשני בנים וסבתא לארבע נכדות.
מקצועי: במשך למעלה מ־30 שנה שימשה כפרקליטה במחוז תל אביב ובשנים האחרונות שימשה כראש תחום עבירות מין במחוז וכן ראש הפורום לצרכים מיוחדים. במסגרת תפקידיה היא ליוותה את פרשת אלון קסטיאל שהורשע בהסדר טיעון בשורה של מעשים מגונים נגד ארבע נשים. בדצמבר 2020 פרשה מתפקידה.
עוד משהו: בימים אלה מרצה בהתנדבות בנושא טיפול ומניעה של פגיעות מיניות באנשים עם צרכים מיוחדים ועל ידי אנשים עם צרכים מיוחדים.