חממות גידול סברס ועגבניות / צילום: איל יצהר
אין כזה דבר חקלאות ישראלית. כלומר, כן. יש חקלאים, והם מגדלים גידולים חקלאיים ובקר וצאן, אבל החקלאות הזו מבוססת על יבוא של דשנים, מזון לבעלי חיים, נפט ועובדים זרים. במקרה של משבר עולמי, כשלים בשרשרת האספקה הגלובלית ממילא יגרמו למחסור במזון מתוצרת מקומית. אין אפוא שום הצדקה למכסי מגן על מוצרים חקלאיים. תנו לייבא חלב ומוצריו, ביצים, פירות וירקות ומוצרי בשר - ללא מכס.
מדינת ישראל נקטה עוד מימיה הראשונים מדיניות שהעניקה עדיפות מובהקת לחקלאות. דור מקימי המדינה ובניה הראשונים - כמוהם כבני מדינות רבות אחרות ברחבי העולם - גדלו על ברכי התפיסה לפיה לחקלאות יש תפקיד מרכזי וחשוב במערכת הכלכלית, ואין מדינה היכולה לשרוד בלי איכר החורש את האדמה ומצמיח לנו לחם.
בהתאם למדיניות זו זכו חקלאי ישראל להקצאה נדיבה של קרקעות, לשפע מים זולים, לתמיכה ישירה, לתמיכה עקיפה ולסיוע טכנולוגי, ובאמת התרגלנו לאכול סלט ופירות טריים שנקטפו זה עתה.
אבל למדיניות עידוד החקלאות היו גם תוצאות מלבבות פחות: מחירי המים הנמוכים לחקלאים הובילו בעבר לטיפוח גידולים בזבזניים במים (מי אמר 300 קמ"ר של חקלאות שלחין של כותנה?); החלטת ממשלת ישראל לסבסד במיליארדי שקלים ייצור חשמל סולארי, היקר פי כמה מחשמל מפחם, גרמה לכך שבכל עגבנייה שקנינו הושקע איזה רבע קילו ואט חשמל במחיר מנופח; והמכשולים שמציבות ממשלות ישראל לדורותיהן על הבאת עובדים זרים, בנימוק הבלתי משכנע שהם ממלאים את מקומם של עובדים ישראלים (טיעון שגוי מיסודו), מביאה למצב בו אם אין עובדים, יש פחות ירקות, ואם יש פחות ירקות, הם עולים יותר. לכך יש להוסיף את מועצת החלב, מועצת הלול ומועצת הדבש, המשמרות את משטרי מכסות הייצור המיותרות.
"קשה לנו להתחרות עם מדינות רבות, בהן מצרים, מרוקו, ספרד ואפילו איטליה", צוטט ב-ynet דרור איגרמן, מנכ"ל חברת היצוא החקלאי גליל אקספורט. "כשאתה מסתכל על התחרות שלנו כיצואנים ישראליים שרוצים להשאיר את המגדלים שלנו בחיים - ואני לא מדבר על להרוויח המון כסף - אני צריך למכור במחירים גבוהים יותר מהמתחרים שלנו. אם אני משווה את המחיר של אשכולית שגדלה בטורקה, אז המחיר בישראל הוא כפול". זוהי למעשה,הודאה ברורה בכך שהתנאים בישראל אינם מתאימים לכל הגידולים החקלאיים.
להתלונן שהחקלאים סובלים מתנאי גידול נחותים לעומת מתחריהם מאירופה, זה טיפשי כמו להתלונן שתעשיית התיירות בארץ סובלת ממחסור בהרים נישאים ובאגמים כחולים. בכלכלה קוראים לזה יתרון יחסי, והכלל הוא שאתה מתפרנס מהענף שיש לך יתרון יחסי בו.
ואכן, איגרמן מסיים את דבריו במילים הבאות: "קשה לנו להיות תחרותיים, ואנחנו צריכים להתרכז רק בנישות ובמקומות שיודעים לשלם". ואכן, אבוקדו ותמרים הם ענפי יצוא ישראליים מוצלחים, הודות לתנאי הגידול הטבעיים המתאימים באופן בסיסי, או בזכות המוח היהודי שהשכיל להמציא פטנטים שהפכו את הגידול לרווחי. זה ממש לא בזכות מכסי המגן, ולא בזכות הסבסוד החקלאי, ועל הענפים הפחות מוצלחים, שהם הרוב, אנחנו משלמים ביוקר.
הדרך להוריד את מחירי הירקות והפירות כרוכה בהשתחררות מהעמדת הפנים כאילו ניתן לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. רפול, בהיותו שר החקלאות בשנות ה-80, ביטל את מכסות הייצור של ירקות, ועד היום לא נשמעה מילה אחת בגנות תפוחי האדמה, הבצל או הגזר.
זה פשוט מאוד: רוצים עבודה עברית? מתעקשים לגדל פה דובדבנים בשם הציונות או הביטחון התזונתי? ובכן, המחיר הוא 40 שקל לקילו. וזה ביום טוב.
הכותבת היא עורכת דין לענייני מכס וסחר בינלאומי