הפגנות החקלאים בערבה / צילום: ראובת רבין
ממשלת ישראל נמנעת כבר שנים מרפורמה הכרחית בענפי החקלאות. כל ניסיון לייעל את התחום נתקל בהתנגדות עזה של הלובי החקלאי, תוך זעקות שבר על פגיעה בערכי הציונות ובביטחון התזונתי. סופו של הסיפור ידוע מראש: הפוליטיקאים נכנעים ומקפלים את התוכנית בחזרה למגירה, מחירי המזון לצרכן שוב מטפסים לגבהים חסרי תקדים - וכך קבוצת לחץ קטנה מנצחת שוב ושוב את האינטרס הציבורי הרחב.
הצורך ברפורמה בענפי החקלאות מוסכם על כלל הגורמים המקצועיים שבחנו את יוקר המחיה בישראל - החל מוועדת קדמי שהוקמה לאחר המחאה החברתית, דרך המועצה הלאומית לכלכלה ועד ארגון ה-OECD.
מחירי הפירות והירקות בישראל עלו בשנים האחרונות בכ-80%; מחירי הביצים והחלב בישראל גבוהים בלמעלה מ-60% מהמחיר הממוצע במדינות האיחוד האירופי. התוצרת הולכת ומתייקרת, המחירים מטפסים אל-על, וכל ענב באמת שווה זהב.
זה קורה כי השוק כבול ברגולציה כבדה וחסמי תחרות שאין להם כמעט מקבילה בעולם - החל מהגבלות ותכנון ממשלתי של כמויות הייצור בענף החלב והלול' וכלה במכסי יבוא גבוהים מאוד שמצמצמים את ההיצע, מונעים התייעלות ומעלים את המחיר לצרכן.
והנה - אחרי עשור של הליכה על קליפות ביצים, הכריזו סוף-סוף אביגדור ליברמן ועודד פורר, שרי האוצר והחקלאות הנכנסים, על תוכנית כוללת להגדלת התחרות והתמיכה בענפי החקלאות. תוכנית זו צפויה להוריד את מחירי הפירות, הירקות והביצים בעשרות אחוזים - חיסכון משוער של מעל ל-2.5 מיליארד שקל בשנה לצרכן הישראלי.
בלובי החקלאי, כמובן, נעמדו שוב על הרגליים האחוריות והכריזו על שורת צעדי מחאה, ובהם השבתה של עשרות רשויות מקומיות, מלחמה בוועדות הכנסת ומיצגים אינטראקטיביים יצירתיים שכוללים שימוש בביצים ובטרקטורים.
הרעש הגדול אמור לחפות על העובדה שמדובר בתוכנית הוגנת למדי, הכוללת תמיכה כספית נרחבת ונדיבה בחקלאים עבור הסתגלות לשינוי. בתמורה להסרה הדרגתית של מכסי יבוא על פירות, ירקות וביצים; וביטול התכנון הממשלתי בענף הלול - מציעה המדינה תמיכה תקציבית ישירה לכל חקלאי לפי גודל שטח, הטבות מס דרך הקרן לעידוד השקעות הון, ביטול חובת תשלום למועצות ייצור, הוזלת שירותים לחקלאי, תמיכה כספית קבועה ללולנים והשקעה של מיליארדים בעידוד חדשנות ופריון.
התוכנית מתווה לוח זמנים הדרגתי וברור, הפרוש על פני חמש שנים, במסגרתו ייושם ההסדר. התוכנית אף תבחן מדי שנה כדי לוודא שאינה פוגעת בחקלאים יתר על המידה. בנוסף לסיוע הכספי הנדיב, מוצע כי תוצרת חקלאית תסומן לפי מדינות המוצא, כך שאזרחים יוכלו לבחור לתמוך בתוצרת כחול-לבן בהתאם להעדפתם.
הגיע הזמן לומר את זה בפה מלא: הסירוב של הלובי החקלאי לכך שיזיזו להם את הגבינה, בכל מחיר (במובן הכי מילולי) ובכל אמצעי - הוא רחוק מציונות. המעבר מתמיכות עקיפות שנופלות על כתפי הציבור לתמיכות ישירות מקופת המדינה, הוא מהלך מתבקש שעברו ענפי החקלאות הללו לפני שנים ברובן המוחלט של מדינות העולם.
ביטחון תזונתי הוא גם היצע, היכולת לייבא לישראל פירות יער, אבוקדו ומגוון תוצרים חקלאיים מחוץ לעונה ובהתאם לצורך, כדי שלא ייווצר מחסור על המדפים. ציונות היא לא שמירה על הסדר ארכאי ומיושן שגורם לכל אחד מאתנו לחשוב פעמיים אם לחתוך סלט לארוחת ערב או להגיש מנגו לקינוח.
חקלאות ישראלית היא ערך חשוב שיכול וצריך להתקיים לצד תחרות הוגנת ויעילות. המדינה לא מפקירה את החקלאים אלא מבקשת לתמוך בהם בצורה ישירה ושקופה, תוך עידוד חדשנות ופיתוח. כאשר כל ניסיון שינוי לטובת הצרכן, מאוזן ככל שיהיה, נתקל בהתנגדות ובהתבצרות אוטומטית של הלובי החקלאי - זו כבר לא ציונות אלא סחטנות.
הכותבת היא חוקרת במחלקת ליטיגציה של פורום קהלת