השופט בדימוס אורי שהם, נציב תלונות הציבור על שופטים / צילום: שלומי יוסף
לאחרונה הגיש נציב תלונות הציבור על שופטים, השופט בדימוס אורי שהם, את הדוח השנתי שלו לשר המשפטים ולנשיאת בית המשפט העליון. כבכל שנה הציג הנציב שלל תלונות מוצדקות על התנהגויות בעייתיות של שופטים. אך למרות עבודתו יקרת-הערך בחשיפת הדברים, חסרים לנציב כלים כדי לשפר ביעילות רבה יותר את התנהגות השופטים ואת מערכת בתי המשפט.
נסביר. הנציב אחראי על בירור תלונות הציבור על התנהגותם של שופטים ומציע דרכים לתיקון ליקויים בהתנהגותם במטרה לשפר את השירות שהציבור מקבל ממערכת בתי המשפט. הוא ממונה על-ידי הוועדה לבחירת שופטים, לפי הצעת שר המשפטים ונשיא בית המשפט העליון. עד כה, כל הנציבים שכיהנו היו שופטים בדימוס בבית המשפט העליון.
מתוקף תפקידו כבעל תפקיד בלתי תלוי, הנציב ממלא תפקיד חשוב באיזון העדין שבין שמירה על עצמאותם של השופטים, לבין הצורך בנשיאתם באחריות בפני הציבור, שני עקרונות שהגשמתם נחוצה לשם השגת משפט צדק.
לנציב יש נקודת מבט ייחודית על הרשות השופטת. הוא מכיר היטב את מערכת בתי המשפט, אך בהיותו גורם חיצוני, הוא איננו חלק מהמערכת ההיררכית הזו ואינו צפוי לנסות להתקדם בה בעתיד (לפי חוק, מי שהיה נציב לא יתמנה לשופט). הוא נחשף לליקויי מערכת בתי המשפט באופן בלתי אמצעי וקונקרטי, אך הוא בעל ריחוק מהשפיטה עצמה ויש לו תפקיד מוסדי לפי חוק לחשוב על תיקון ליקויים שהוא מגלה במערכת.
הנציב אינו רשאי לברר מיוזמתו עניין הנוגע להתנהגות שופט
הבעיה היא שלפי המצב החוקי הקיים כיום, הנציב יכול לגשת לבעיות מערכתיות ולמצוא פתרון רק בעקבות בירור תלונה שהוגשה, או בעקבות בקשת בירור על התנהגות שופט מצדם של שר המשפטים או נשיא בית משפט. אז, ורק אז, הוא רשאי להסיק מסקנות אישיות ומערכתיות. מלבד זאת, הנציב אינו רשאי לברר מיוזמתו עניין הנוגע להתנהגות שופט או לנוהלי עבודה שיפוטית - אפילו אם ברור לו שיש צורך בכך בעקבות היכרותו המעמיקה עם המערכת. בעבר ביקשו נציבים להרחיב את סמכותם כך שיוכלו לפעול באופן יזום שכזה, ולפני כעשור אף גובש לשם כך תזכיר חוק, אך הנושא לא קודם.
חשוב להבין, נקודת המבט הרחבה שמספק תפקידו של הנציב יכולה וצריכה להיות מנוצלת כדי לקדם את האינטרס הציבורי. קבלת המלצות יזומות מצדו תסייע לשיפור נוהלי עבודת השופטים והתנהגותם, מבלי להסתכן בכך שסמכות זו תנוצל לכרסום באי-תלות השופטים.
הליכי מעצרים הם דוגמה לתחום שבו נחוץ בירור יזום של נוהלי העבודה השיפוטית, כדי לוודא שהם מתקיימים באופן שמבטיח ביקורת שיפוטית אפקטיבית על המשטרה והתביעה. יש קושי לקיים ביקורת שיפוטית זו בתחום המעצרים בין היתר בשל הפרקטיקה השגרתית של המשטרה לחשוף ראיות בשלבים הראשונים רק בפני השופט (ולא בפני החשוד העצור), מה שמוביל לדיונים במעמד צד אחד ולעתים לקשר הדוק מדי של שופטים עם גורמי המשטרה והתביעה (כמו שלימד אותנו המקרה של השופטת רונית פוזננסקי-כץ).
הרחבה בחוק של סמכויותיו של הנציב, כך שיוכל ליזום בירור של נוהלי העבודה השיפוטית ושל התנהגות השופטים, תאפשר סינרגיה בין סמכויות חדשות אלה לבין עבודת הנציב בבירור התלונות. מעבר לכך, בירור יזום כזה עשוי להציף בעיות מערכתיות פנימיות שבעלי דין כלל אינם נחשפים אליהן, ולכן אינם מתלוננים עליהם (כגון יחסים בעייתיים בין שופטים לבין תובעים או שוטרים, ודרכי קביעת הרכבים). סמכות כזו עשויה לשמש כלי ניהולי לראשי המערכת (נשיאי בתי המשפט) לשיפור איכות השפיטה, לייעולה ולשמירה על עקרונות היסוד של פעולתה. חבל שכרגע אנו בוחרים לוותר על כלי יקר-ערך שכזה.
הכותב הוא חוקר במכון הישראלי לדמוקרטיה