אוהל ההתעמלות במכון וינגייט / צילום: אבי שי, מכון וינגייט
בשעת אחר צהריים, בערים גדולות ומפותחות, אפשר לראות בכל יום את הריטואל הבא: אולם הספורט ששימש עד לפני שעה את שיעורי הספורט בבית הספר נחלק כעת באמצעות וילון שיורד מהגג לשלושה חלקים - בשליש אולם אחד מתאמנות בדוחק כ-30 בנים ובנות בהתעמלות קרקע, בשליש הצמוד מספר דומה של בנות בהתעמלות אמנותית, ובשליש האחרון מתקיים אימון טקוואנדו/ג'ודו/קראטה. הרעש הוא מחריש אוזניים. הבנות והבנים הצעירים ממתינים זמן רב לתורם כדי לבצע תרגיל.
והנה עוד סיפור מהתקופה האחרונה: באחת הרשויות היותר עשירות בארץ פנה מאמן ג'ודו בכיר עם הצעה לפתוח חוג ביישוב שתחת אחריות הרשות בעקבות ביקוש רב לפעילות זו מצד ההורים. בסופו של דבר, בשל היעדר מתקן ועומס פעילות על מתקנים קיימים, מצא המאמן מבנה טרומי (פריקסט) נטוש, הכניס אליו כמה מזרנים ויצר מתקן לאימונים.
היעדר תשתיות ספורט בישראל מוגדר כחסם המרכזי שמקשה על פיתוח הספורט בישראל. אנחנו רוצים מדליות, וזה בסדר, השאלה מה אנחנו עושים כדי לאפשר את זה. בימים הקרובים שאחרי המשחקים האולימפיים המוצלחים בטוקיו, שבהן ישראל זכתה בארבע מדליות, הבעיה הזאת שוב תעלה - ענפי הטקוואנדו, ההתעמלות או השחייה שינסו למצות פוטנציאל מההישגים של אבישג סמברג, ארטיום דולגופיאט, לינוי אשרם ואנסטסיה גורבנקו, ייתקלו בבעיה שכל אבא או אמא נתקלים בה - היעדר תשתית של מתקני ספורט להתאמן בהם, או במקרה הטוב יותר מתקנים עמוסים ודחוסים.
האחריות: בין המדינה לרשות המקומית
עד כמה התמונה רעה אפשר לראות בפער בין המלצות משרד הפנים שמנחות מהו התקן הרצוי למתקני ספורט ברשות מקומית לפי מספר התושבים. למשל, עיר בת 50 אלף תושבים - כמה בריכות שחייה אמורות להיות בה, כמה מגרשי טניס ואולמות רב-תכליתיים. בין ההמלצות למציאות אין קשר: בריכות שחייה חסרות בישראל עשרות, כך גם מגרשי טניס, על מסלולי אתלטיקה אין בכלל מה לדבר. בחלק מהמקומות הפערים התרחבו - הגידול הטבעי באוכלוסייה והדרישה המוגברת ליצירת פתרונות דיור מקטינים עוד יותר הרצון של הרשויות המקומיות והעיריות "לבזבז" שטחים עבור מתקני ספורט, שבחלקם נפרשים על שטח עצום.
"מגרש כדורגל לאימונים יושב על שטח של 10 דונם, ועוד לפני שלב הכסף והמימון אין לעירייה את היכולת לוותר על שטח כזה", מסביר אילן יבלוקובסקי, מנהל אצטדיון הכדורגל בנתניה, "וגם אולמות ספורט שיושבים על שטח של 3 דונם הם עניין לא פשוט, שוב - רק בגלל השטח העצום שהם תופסים".
מהו, אם כן, אחריותה של המדינה ביצירת תשתית לספורטאים תחרותיים ומתקני אימון עממיים? ומהו חלקה של הרשות שזכאית למימון מהמדינה עבור מתקני ספורט אבל מעדיפה לוותר עליו במקרים רבים לטובת חיפוש אחר פתרונות דיור? ובעיקר איך שוברים את המשוואה שמוכרת לכולם, לפיה ללא תשתיות בלתי אפשרי להגדיל את כמות הספורטאים בישראל, ומשם את ספורטאי העילית?
סדר העדיפויות: מתקנים שלא בהתאם לצרכים
בשבועות האחרונים פועלים במשרד הספורט לאשר תוכנית אסטרטגית שנועדה לשנות את אופן חלוקת המשאבים למתקני ספורט. "קרן המתקנים" שאחראית מטעם המדינה להעביר כסף לבניית מתקני ספורט מספקת מדי שנה כ-265 מיליון שקל. בשני העשורים האחרונים הקרן הזו הייתה שייכת לטוטו, ובמסגרתה זכורות "תוכנית המתקנים הלאומית 2020", והמשכה "תוכנית המתקנים 2027" - שתי תוכניות גרנדיוזיות שנועדו לרשת את הארץ במתקני ספורט.
שרים שישבו במשרד הספורט התהדרו בתוכנית הזאת, והכסף מדי שנה הועבר לרשויות על בסיס הזכאות שלהן למתקן. לאט לאט התברר שיש לא מעט בעיות בתוכנית - הקולות הקוראים כללו בעיקר מגרשי כדורגל ואולמות כדורסל, אבל הרבה פחות מתקנים אחרים. הפער בין המלצות משרד הפנים לבין הנדרש בשטח נותר עצום.
בעיה נוספת הייתה שעיריות שהיו צריכות לשים את חלקן היחסי בבניית המתקן (מאצ'ינג) לא תמיד הצליח לעמוד גם בו וויתרו על הזכות. "עירייה אמנם מקבלת לפעמים 10 מיליון שקל וצריכה להשלים רק עוד 5 מיליון שקל בשביל מתקן נהדר. אבל זה לא עוזר - זה כמו שקיבלת מרצדס במתנה אבל אין לך כסף לדלק וביטוח - אז מה זה שווה? שלא לדבר על העלות של תחזוקת המתקן אחר כך", אומר יבלוקובסקי. בעירייה אחרת מתארים סיטואציה שבה נוהגת הרשות והפכה כבר לתופעה מוכרת: ניגשים לקולות קוראים, זוכים במימון, ואחר כך כשבודקים את ההיתכנות בשטח מודיעים שהסיפור גדול מדי מבחינה מימונית ומודיעים על ויתור, ללא שום סנקציה.
והבעיה העיקרית היא שנוצר חוסר איזון במתקנים - עיריות השתמשו בכסף כדי לבנות מתקנים אף שבחלק גדול מהמקרים לא היה בכלל צורך בהם. במשרד הספורט מסבירים שנוצר מצב שעיריות מימשו את הזכות שלהן לבניית אולם כדורסל רביעי ביישוב, למרות שלא היו כל כך הרבה קבוצות כדורסל ביישוב, ומצד שני לא נתנו מענה לקבוצות בענפים אחרים שהחלו והתפתחו. למשל, ביישובים שבהם התפתח ענף ההתעמלות והפך לאחד מהענפים המובילים בישראל מבחינת כמות הספורטאים הפעילים, לא נבנה אולם ייעודי. צריך להבין את המשמעות של העניין זה - למשל, כדי להפוך ללינוי אשרם בהתעמלות האמנותית צריך להתאמן באולם שהתקן שלו הוא גג בגובה 14 מטר, בגלל אופי הפעילות שדורשת זריקת מכשירים לגובה. אבל מה לעשות כשיש אולם כדורסל שנבנה עם גג של 7 מטר?
השינוי שצפוי להתרחש בחלוקת כספי "קרן המתקנים" אמור למנוע את העברת הכסף לרשות על בסיס המיפוי הקודם שנעשה במשרד הספורט. כעת, עירייה שתרצה לקבל כסף לבניית מתקן ספורט תחרותי תוכל לעשות זאת על בסיס הקבוצות שפועלות בה. במילים אחרות, אם ביישוב פועלות קבוצות שחייה למשל שנמצאות בחוסר יחסי לעומת המתקנים של קבוצות הכדורסל, הרשות לא תוכל לקבל כסף לבניית אולם לפני שבנתה בריכת שחייה. "המדינה לא אמורה לבנות מתקנים לרשות המקומית אלא מתקנים לספורטאים", אומר בכיר במשרד הספורט. "לא יכול להיות שלכדורמים אין מתקנים בארץ, ומצד שני בכדורסל יש לך שפע יחסי. משהו פה לא סביר".
החידוש: "עיר ספורט" שתשרת את האזור
לפי התוכנית יועברו מדי שנה, בכל אחת מהשנתיים הבאות, 400 מיליון שקל לבניית מתקני ספורט. את הכסף הזה אי אפשר לנייד לשום דבר אחר, למעט מתקנים - דבר שבא להבטיח השקעה בתשתיות.
הסכום הזה יחולק לשלושה מסלולים - מסלול ראשון הוא תשתיות ספורט לקהילה וכולל 80-70 מיליון שקל בשנה, והוא עבור מתקנים לכלל הקהילה, אותם מתקני כושר פתוחים ביישובים (מתקן לפעילות ספורט בפארק פתוח, מגרש סקייטבורד, מסלול הליכה, מסלול אופניים, מגרש כדורגל סינטטי קטן) - מעין מתקנים שנועדו לרשות הכלל ללא תשלום. רק עיריות בדירוג למ"ס 1-6 יוכלו לקבל כסף או עיריות בדירות למ"ס 7-10 באזור עדיפות לאומית. להבדיל מבעבר תוכל הרשות לעשות עם הכסף הזה מה שהיא רוצה כדי להקים מתקן ספורט לקהילה, ללא התערבות של המדינה.
הסכום המרכזי במסלול 2 הוא זה שיוקצה ל"תשתיות לספורט תחרותי" - בין 150-140 מיליון שקל שנה. כאן תחויב הרשות לשים מאצ'ינג, כל אחת לפי דירוג הלמ"ס שלה (ככל שדירוג הרשות הוא גבוה יותר כך הסכום שתידרש לשים יהיה גבוה יותר). אבל, וכאן השינוי הגדול, משרד הספורט יתנה את העברת הכסף קודם כול בבניית מתקן שחסר לרשות על בסיס מספר הקבוצות שפועלות בענף המסוים ברשות; לא ייבנה האולם החמישי בעיר לפני שיינתן פתרון לקבוצות ספורט בענפים אחרים שאין להם מתקן. המצב הזה אמור להגדיל משמעותיות בנייה של בריכות שחייה, מגרשי טניס, אולמות ייעודיים להתעמלות.
סכום נוסף שאושר על ידי האוצר במסגרת תקציב הספורט לשנתיים הקרובות נועד להשקעה של 130 מיליון שקל בשנתיים הקרובות (65 מיליון שקל בכל שנה) בתשתיות ל"ספורט הישגי". הכוונה היא ליצור מתקני ספורט אזוריים, מעין "מיני-וינגייט". אלו יהיו קומפלקסים שיכילו מעין עיר ספורט קטנה עם אולם ספורט, מגרשי כדורגל, טניס, אולמות מתאימים לג'ודו, טקוואנדו, בריכת שחייה. אם מתקן כזה למשל יוקם בבאר שבע, יבואו להתאמן בו ספורטאי העלית מבאר שבע והסביבה. והוא נועד לתת עוד פתרון איכותי לספורטאים ושעות מתקן לספורטאי ההישג.
כל אלו באים במקביל להשקעה במתקני מכון וינגייט. מי שהיה לאחרונה במכון הלאומי לספורט רואה את ההשפעה של הלאמת המכון ב-2018. מאז לקחה המדינה חסות על המכון אושרה בו השקעה של כרבע מיליארד שקל, כמעט כולה בבניית מתקנים חדשים ובנוסף בשיפוץ במתקנים הקיימים - במקרה הזה, שוב, עבור ספורטאי ההישג של ישראל.
התקציב: משרד הספורט דווקא זכה לתוספת
בסך הכול אמורה המדינה לשחרר לפחות בשלב ראשון את הפלונטר התשתיתי עם 400 מיליון ב-2021 וסכום דומה ב-2022. ההכרה בבעיה התשתיתית הובילה לכך שבעוד שכמעט כל משרדי הממשלה התכווצו במסגרת התקציב, דווקא משרד הספורט זכה לקפיצה של כ-27% בשנת 2022, מ-805 מיליון שקל ב-2019 ל-1.028 מיליארד שקל ב-2022, ולתוספת של עוד 3% ב-2022.
ממשרד התרבות והספורט נמסר: "המשרד רואה בנושא תשתיות הספורט כנושא מרכזי ואסטרטגי ולכן התוכנית האסטרטגית שהושלמה הייתה תוכנית המתקנים הלאומית 2030. התוכנית מכילה תמיכה משמעותית של המשרד בהקמה, שדרוג ושיפוץ של מתקנים הישגיים, תחרותיים, קהילתיים ומונגשים לאוכלוסיות מיוחדות וזאת במטרה לתת מענה לסוגיות שמועלות לגבי סוגי מתקנים שלא קיבלו עדיפות בשנים קודמות וכדי לקדם את ענפי העל ואת הענפים המועדפים כדי לשפר את ההישגים, להגדיל את בסיס הפירמידה ולאפשר שימוש במתקני ספורט לכל אזרחי ישראל.
"המשרד פעל בחודשים האחרונים בדיונים קדחתניים לתקצובה המלא של התכנית וכאשר דיון זה ימוצה מול משרד האוצר לשיתוף פעולה עם משרדי ממשלה נוספים, המשרד יפרסם את התוכנית ומרכיביה. המשרד מאמין כי לאחר ההישגים הנפלאים במשחקים האולימפיים בטוקיו, ניתן יהיה להעמיד משאבים רבים יותר לטובת התוכנית כדי לאפשר את תנאי האימון המקסימליים לספורטאי העלית של ישראל, הנוכחיים והעתידיים".