גלובס - עיתון העסקים של ישראלאתר נגיש

ישראל יכולה וצריכה לפעול יותר

שנת 2021 עשויה להיזכר כשנה בה העולם התחיל להרגיש את פגעי האקלים המשתנה ביתר שאת. היא עשויה להיזכר גם כהזדמנות קריטית להתחייבות עולמית לצמצום הזיהום ועצירת הדהירה במדרון. ואכן, למעלה ממאה מדינות כבר הצהירו על כוונתן להגיע לאפס פליטות גזי חממה עד 2050. בדרך לשם, ארה"ב התחייבה להורדה של 50% מהפליטות (ביחס ל-2005) עד 2030. כך גם האיחוד האירופי. יפן וקנדה - 45%. כל מדינה שמצטרפת ליעדים האלה עוזרת לקבע נורמה בינלאומית, לחזק את המומנטום העולמי ולתמרץ מדינות נוספות להעיז ולעשות יותר.

היה זה רק טבעי שמדינה קטנה, אך משפיעה ושאפתנית כמו ישראל, תתייצב בחזית המאמץ. אור (ממקורות מתחדשים) לגויים. במקום זאת, הממשלה הודיעה על אימוץ הססני של יעדים נרפים: עד 2030 - צמצום של 27% בזיהום, בערך חצי (!) מארה"ב ואירופה. ועד 2050 - רק 85% ולא 100%, כמו רוב העולם.

אותה המדינה שהראתה פעם תעוזה טכנולוגית לאומית בתחום הגרעין, המים, החקלאות והביטחון, שם נרדף לאלתור וחדשנות, התייצבה ללא התלהבות וללא חזון בשורות האחוריות וההססניות של המדינות המפותחות. במקום לחזק את החומה הבינלאומית, היא בחרה לסדוק אותה.

ישראל היא מעצמת חדשנות גאה, ה-"סטארט אפ ניישן" ומושא להערצה ברחבי העולם. מדינה שבוטחת ביכולת החדשנות שלה היתה מציבה למשק שלה אתגר שאפתני ותמריצים חזקים וארוכי טווח, ומניחה ליזמות ולחדשנות שלו לבוא לידי ביטוי ולפתח פתרונות יצירתיים וזולים לאנרגיה נקיה. זה גם היה מציב את התעשייה שלנו בקדמה העולמית למשך עשורים רבים, בדיוק כמו שקרה בתחום המים בעבר.

במקרה של ישראל, מדובר גם באינטרס אסטרטגי, שכן סיום מהיר ככל האפשר של עידן הדלקים המאובנים יחליש אויבת מרה שכלכלתה תלוית נפט, וההתמודדות איתה צפויה להכביד על תקציב המדינה למשך שנים רבות. ועוד לא דיברנו על הרווחים הדיפלומטיים והתדמיתיים. ועל משאבי השמש הנדיבים שמקנים לנו יתרון גדול. ולא הזכרנו את התועלות הבריאותיות של צמצום זיהום האוויר, או את סכנות ההתחממות במדינה שכבר חם ויבש לה, ולשכנותיה, ולכן הסכנה לה גדולה במיוחד: אתגר לביטחון הלאומי על פי גדי איזנקוט.

ראש הממשלה הקודם לפחות הצהיר על מטרות יותר שאפתניות

ראש הממשלה הקודם, למרות שעד אותו רגע לא גיבה את זה במעשים, לפחות הצהיר בוושינגטון לפני חודשים ספורים שאכן היעד הישראלי הוא לסיים את השימוש בדלקים פוסיליים עד 2050. למה הנסיגה?

יש שיטענו שהבדל של 15% בפליטות של מדינה קטנה כישראל איננו משמעותי מבחינת האקלים. אבל הטיעון זה מפספס את העיקר. כל מדינה שלא מצטרפת לחזית מחלישה את הניסיון העולמי להתמודד עם המשבר. השאלה היא הפוכה: מה היתרון העצום הגלום בשימור האופציה של 15% זיהום בעוד שלושים שנה, כשכל העולם המפותח כבר ישאיר את העידן הזה מאחור?

בתקשורת דווח כי משרד האוצר הוא שהתנגד ליעדים נועזים יותר. היה מעניין להבין את החישוב שערכו שם כדי להצדיק את הבחירה הזו. אם יש חישוב כזה, הוא לא נחשף לציבור. אבל בכל מקרה, האם זה תפקידו של משרד האוצר לראות את התמונה הרחבה וארוכת הטווח? האם אין זה תפקידה של ההנהגה?

הכותב הוא חוקר קיימות וכלכלה בחוג למדיניות ציבורית באוניברסיטת תל אביב