בניין משרד האוצר / צילום: רפי קוץ
לפני כשנתיים סיפרה לי חברה על כשלים עמוקים בהתנהלות המשרד לאיכות הסביבה. עם החלפת הממשלה עלתה במוחי המחשבה שתיתכן הזדמנות לשינוי. כתבתי מכתב בשאלה אם יש להם אוזן קשבת לדיווח על ליקויים. קיבלתי תשובה חיובית והעברתי אותה לאותה החברה. היא ענתה שהדבר עלול לפגוע ביחסי העבודה שלה. הבנתי את המקום שלה. יש סיכוי נמוך ששינוי מהות יקרה וסיכוי גבוה שהיא תיפגע מבחינה תעסוקתית. האם הייתם נוהגים אחרת?
הבעיה היא כללית לגבי גופים ציבוריים גדולים. האוכלוסייה מתחלקת לשניים:
● אנשים שלא יתלוננו על ההתנהלות כיוון שהם אינם מודעים לו.
● אנשים שלא יתלוננו על ההתנהלות כיוון שהמודעות לנושא נובעת מעבודתם עם הגוף ותלונה תפגע ביחסי עבודה נוחים.
כשלים קיימים בכל ארגון, אבל בשוק התחרותי קיים משוב שחסר בציבורי. אם בשוק תחרותי חברה אחת מעסיקה עובדים על פי כישוריהם, ובחברה אחרת התהליך מתבסס על פי קרבת משפחה, אנו יודעים שהמשוב בוא יבוא. ככל שהשוק יותר תחרותי, נהיה רגועים יותר, וככל שהוא פחות תחרותי, טבעי שנהיה סקפטיים יותר.
אבל דווקא בקיצון שבו התחרויות מגיעה לאפס, כאשר רמת הסקפטיות אמורה להיות בשיאה, לפעמים היא דווקא צונחת. הקיצון הוא המקום שבו תחרותיות אינה קיימת כלל - המגזר הציבורי. אפקט המונופול הממשלתי גם חריף לאין שיעור ממונופול במגזר הפרטי. בניגוד למונופול במגזר הפרטי אין אפשרות שהעדר יעילות יגרום למשרד ממשלתי "לפשוט את הרגל". פשוט תהיה תוספת תקציב.
מה מסביר את האנומליה הזו של צניחת הסקפטיות בדיוק בנקודה שבה היא נדרשת ביותר? זו אינה בורות. הרי בשפת היום יום משמעות הביטוי "שיקולים פוליטיים" היא: "ההיפך משיקולים ענייניים".
אך יש דימוי מנטלי הגורם לסוג של אי שפיות זמנית, שלפיו שיקולים פוליטיים דווקא זהים לשיקולים ענייניים. זהו דימוי ששם את הסקפטיות הרגילה "בממתינה". הלא הוא הדימוי של "בעל ההון הערמומי".
הסוד הוא שהדימוי מוליך לתפיסה דיכוטומית של המציאות. יש "מגזר פרטי" ויש "מגזר ציבורי". בדיכוטומיה זו המגזר פרטי נתפס כמונע על ידי אינטרסים, ולכן המגזר הציבורי העומד לנגדו צריך להיות זה... שאינו מונע על ידי אינטרסים. הדבר אומנם סותר את מה שאנחנו יודעים על פוליטיקאים ובירוקרטיה אבל חצי המוח שיודע זאת, כאמור, חדל להעשיר את הדיון. הוא בממתינה.
אלכנדר סולז'ניצין אמר שהקו המבחין בין טוב ורע אינו עובר בין מדינות, מעמדות חברתיים או מחנות פוליטיים אלא בתוך הלב של כל אדם. נוסיף שהקו בוודאי אינו עובר בבחירה אם לעבוד במגזר הפרטי או הציבורי. העבודה האולטימטיבית במגזר הציבורי היא להיות מלך ועל פי משל יותם המגזר הפרטי עשוי להיות עדיף מבחינה ערכית.
בכל מגזר וכל סיטואציה דרושה מידה מספקת של סקפטיות כדי לייצר ניתוח עומק של מבנה האינטרסים. ניתוח המתמקד בבדיקת ההתאמה בין האינטרס של האדם בתפקיד נתון לאינטרס הציבורי. ג'יימס ביוקנן קיבל פרס נובל על פיתח התחום "Public Choice". התחום חוקר באופן סיסטמתי את המבנה של מערכות אינטרסים במגזר הציבורי. למשל הבעיה הכרונית שראינו כאן - הנתק הנוצר בין "ידע על כשל והמוטיבציה לפעולה לתיקון הכשל".
נוכחתי לדעת שאני יכול לדבר עם אנשים שיגנו בחירוף נפש על רגולציות כדבר המגן על העם בפני חמדנותו האיומה של המגזר הפרטי. הם יעשו זאת בדיוק עד הרגע שבו אתאר כשל חריף קונקרטי ברגולציות של מערכת בירוקרטית מסוימת באופן שאינו מוצג דרך הדיכוטומיה של פרטי-ציבורי אלא מתמקד ספציפית במערכת עצמה. אז קורה נס. מערכת ההפעלה של מוחם מתחלפת ברגע, וכעת הם יסבירו למה אין "שום סיכוי בעולם" שיתוקנו הרגולציות הגרועות והמיותרות בגלל סיאוב בירוקרטי ואינטרסים פוליטיים. נעלם הדימוי והסקפטיות הטבעית יוצאת ממצב ה"ממתינה".
זו כמו אשליה אופטית שבה האובייקט עצמו נראה שונה בהתאם לרקע שעליו הוא מוצג. השאלה היא איך כשל מחשבתי זה הפך להיות כה נפוץ ואף זכה למעמד פסבדו-אידאולוגי בחברה המודרנית.
הכותב עוסק בחינוך מתמטי, המצאת משחקים ומחקר חוץ אקדמאי בתחומי הרוח והחברה. הוא מפתח תכנותית ופדגוגית יישומונים העוזרים למורי מתמטיקה להקנות נושאים חדשים לכלל הכיתה