אפי נוה. זכאי ליומו בבית המשפט / צילום: שלומי יוסף
אני מאחל לכתב גלובס אבישי גרינצייג (ולכל אדם אחר) לא להיות נאשם בתיק פלילי. ועל אחת כמה וכמה, לא במסגרת מערכת המשפט החד-ממדית אותה הוא מציג בטורו מ-6.8.21. מבחינת גרינצייג, הכול פשוט וברור. יש כתב אישום, יש ראיות לכאורה, הנאשמים הודו בחקירה, והפרקליטות טוענת שיש עבירה. קדימה, אפשר לעבור למתן פסק דין. גרינצייג חכם, משכיל ומבין במשפטים. הוא יודע שאם משפט פלילי היה מנוהל כפי שהוא מציע, אז מצבנו היה דומה למצב בתקופת האינקוויזיציה. האינקוויזיטור חוקר, הנאשם מודה. Case closed. למזלנו, התקדמנו מאז.
כיום אנחנו רוצים להגן על החברה לא רק מפני הנאשמים, אלא גם מפני רשויות החקירה והתביעה. אי-אפשר לתת בהן אמון עיוור. לא במשטרה ולא בפרקליטות. ראינו יותר מדי פעמים התנהגות פסולה במקומות האלה. ראינו את היועמ"ש אביחי מנדלבליט טוען שבפרקליטות תופרים לו תיק, וששי ניצן מחזיק נגדו תיק פתוח כדי "לאחוז בגרונו". הנשיא לשעבר ראובן ריבלין טען כי מערכת אכיפת החוק "מורידה" את מי שמתנגד לה, ושופט העליון בדימוס מני מזוז קבע כי הפרקליטות לוקה בסימון מטרות - מה שאני מבין כניסוח דיפלומטי לתפירת תיקים.
כל נאשם זכאי ליומו בבית המשפט, ואני מברך על כל שופט ושופטת שמאפשרים לנאשם את הזמן לנהל הגנה ולהציג את מכלול טענותיו. התיק נגד אפי נוה אכן פשוט, אך לא בכיוון אליו חותרת הפרקליטות. לפי כתב האישום, נוה סייע לחברתו לעבור בנתב"ג ללא הצגת דרכון. אילו הייתה מציגה את הדרכון, היא הייתה עוברת ללא כל קושי במעבר הגבול. היא לא הייתה מעוכבת יציאה מן הארץ, ולא הייתה נדלקת שום נורה אדומה כשפרטי דרכונה היו מוזנים במערכת ביקורת הגבולות. בנסיבות האלה, פעולתה של הפרקליטות להאשים את נוה בקבלת דבר במרמה נוגדת את השכל הישר, סותרת את המדיניות הנוהגת בעבירות מסוג זה, ומצביעה על מוטיבציית יתר של הפרקליטות.
מידת המוטיבציה של הפרקליטות והמשטרה בחקירת תיקים מסוימים, וזניחתם של תיקים אחרים, צריכה להדאיג את כולנו. המדובר בכוח עצום ורב המופעל ללא בקרה חיצונית. אין שקיפות, ולו מינימלית, בנוגע לאופן הפעלת סמכויות החקירה והתביעה. תיק חקירה הוא כחומר ביד היוצר, ברצותו מרחיב וברצותו מקצר. ירצו הרשויות להרחיב את גבולותיה והגדרותיה של עבירה מסוימת - הכוח בידן לעשות זאת. ואם ירצו לטשטש, לעמעם, לא למצות חקירה ולסגור תיק - גם זאת בידן לעשות.
בימים אלה חשף מאור צור בחדשות 13 את השערורייה שבהתנהלות הפרקליטות בפרשת צייד הפדופילים. הפרקליטות החליטה לשחרר לחופשי עשרות פדופילים לכאורה, ללא חקירה ממצה, ללא כתבי אישום ותוך הטלת צו איסור פרסום על פרטיהם, באופן שעלול להעמיד בסכנה את ילדי ישראל.
הפרקליטות מסרה כי צו איסור הפרסום נדרש כדי לאפשר לפדופילים לכאורה להעיד ללא חשש נגד מי שתפס אותם בקלקלתם וסחט אותם. הסבר זה אינו מתיישב עם העובדה שהפדופילים סיימו להעיד, ולמרות זאת צו איסור הפרסום עדיין בתוקף. בקשה להסרת צו איסור הפרסום שהגשתי תלויה ועומדת בבית המשפט המחוזי מרכז, ועד עכשיו לא ברור מדוע לא הייתה לפרקליטות מוטיבציה למצות את הדין עם הפדופילים.
כאשר מכירים מקרוב את עבודתן של רשויות החקירה והתביעה, מבינים שככל מערכת, גם מערכת זו לוקה בחוליים מסוגים שונים. גם בפרקליטות, בה יש מאות פרקליטים נפלאים העושים את עבודתם נאמנה, יש כאלה העושים עבודה פחות טובה, לעתים מוטה ולעתים שגויה ומוטעה. אחת החולשות המשמעותיות של הפרקליטות היא הקושי שלה להתמודד עם ביקורת ולהודות בטעויות ולתקנן.
אז מדוע הייתה לפרקליטות מוטיבציה גדולה בכל מה שקשור לאפי נוה? והאם היא קשורה להתנגדותו למינוי עתידי של שי ניצן לבית המשפט העליון? לעולם לא נדע זאת. אבל בכל מקרה, ליומו בבית המשפט אפי נוה זכאי.
הכותב הוא בכיר לשעבר בפרקליטות המדינה וכיום עורך דין פרטי