תעודת כשרות / צילום: Shutterstock
הרפורמה במערך הכשרות שעליה הממשלה הכריזה לאחרונה מבוססת על המודל של ״השגחה פרטית״ שהקמנו בירושלים לפני כעשור. הנחת העבודה שלנו היתה שכל שינוי ביחסי דת ומדינה דורשים הסכמה ציבורית רחב, ולאור הנחת עבודה זאת פעלנו. אלא שבנושאי דת ומדינה קשה במיוחד לייצר הסכמה רחבה, שכן אין מרחב משמעותי לדיון בנושאים האלו. לכאורה בישראל יש סטטוס-קוו, שבו הוגדרו היחסים, אך בפועל הסטטוס קוו הוא ביטוי כמעט ריק מתוכן. ולמרות העובדה שהסטטוס קוו לא ברור או מפורט, הסיסמה הזאת: ״סטטוס קוו״ משתקת כל דיון אמיתי.
בנוסף, מה שהקשה ביצירת שינוי בתחום זאת העובדה שלפני כעשור באופן מובהק היה קו גבול ברור שתחם את התפיסה של דת ומדינה בישראל. חילונים היו נגד הרבנות ונגד כל דבר שקשור ביהדות, ודתיים בעד. היינו צריכים לפרק את הדיכוטומיה הזאת, את הגבול הברור, על ידי יצירת שפה שתאפשר ברית רחבה וכמה שיותר תמיכה במהלך של השגחה פרטית.
אם כן בבחינה של יחסי כל אחת מהקבוצות עם הדת בישראל העלנו את התובנות הבאות על כל אחת מהקבוצות.
הקלה על חיי היום-יום
הציבור הדתי מעוניין שהמנגנון של המדינה יקל על חיי היום-יום, וספציפית בתחום הכשרות, שהמדינה תגן עליהם באמצעות הרבנות מאכילת טריפות בשוגג, וממצב שבו אין שום דבר כשר באופן קיצוני. מידע שהגיע אלי ממקורות רבניים ומבעלי המסעדות הבהיר שלעיתים קרובות מידי במקומות עם תעודות בפועל מוגש מזון שאינו כשר. כלומר זה הגורם שישכנע דתיים.
היחסים בין הרבנות לציבור החילוני מבוססים בעיקר על זעם חרדה וחוסר אמון, הם חוששים מכוחה המוחלט והמונופוליסטי של הרבנות.
החשש הוא ממצב שבו יום אחד הרבנות תאסור עליהם משהו, שהדת תגיע לתוך הבתים שלהם ותשנה משהו בחייהם: תאסור עליהם להתחתן- מה שקורה לא פעם בקרב יוצאי ברית המועצות לשעבר, תקשה עליהם להתגרש, תקשה עליהם ברגע האמת כשינסו לאמץ ילדים, או ברגע קריטי אחר בחייהם. היחס לרבנות בד״כ לא מתבסס על התנגדות ליהדות באשר היא, אלא חשש מהכוח המוחלט המונופוליסטי של הרבנות.
הציבור המסורתי מעוניין ביהדות שפויה ורגועה, כזאת שתכבד אותם, ושהם יוכלו לכבדה בחזרה. השיח הוא של כבוד למסורת, וציפייה לכבוד הדדי, בלי להקשות סתם. אחד ממקרי המבחן של כבוד הדדי הוא היחס פרנסה.
ביהדות המזרחית/מסורתית פרנסה הוא אלמנט מאוד חשוב, לא לחינם אחד מרגעי השיא בתפילות ימים נוראים הוא פתיחת הארון בתפילה על פרנסה.
המילה פרנסה מוטענת באחריות כלפי משפחתך, ילדיך, ובני ביתך. אין לזה קשר לרווחים, או הצלחה כלכלית. פרנסה זאת בקשה תמימה כמעט שעוד נחזור אליה.
ואחרונים חביבים הציבור החרדי, שמערך הכשרות של מדינת ישראל לא מעניינת אותם, הם לא משתמשים בה, ולפיכך הדיון אודותם פחות רלוונטי.
מכל האמור לעיל יצרנו מהלך שלוקח בחשבון ומיצר ברית בין תפיסות העולם האלו. לפיכך דיברנו על "פירוק מונופול הכשרות של הרבנות".
בחירת המילים אינה מקרית, שכן עבור הציבור הדתי, פירוק המונופול מבטיח כשרות טובה יותר. עבור חילוניים פירוק מונופול הכשרות של הרבנות, מבהיר שזהו מהלך שיקטין את הכוח המונופוליסטי של הרבנות שהם כל כך חוששים ממנו. ועבור הציבור המסורתי- פירוק המונופול אומר טיפול הגיוני ומכבד יותר בבעלי העסקים הקטנים, דרך מכובדת לאפשר לאנשים להתפרנס בכבוד.
מילים שמזקקות
לו היינו מכריזים שאנחנו רוצים לחזק את הכשרות בישראל - זה היה מרגיע את הדתיים ומלחיץ את החילונים, או לדבר על החלשת הרבנות- הפעם החילונים היו נרגעים והדתיים נלחצים, ובכל אחד מהמאבקים האלו, המסורתיים לא היו מרגישים בנוח.
המילים שמזקקות את המהלך שהובלתי יחד עם הרב אהרון ליבוביץ ואחרים כשהקמנו את השגחה פרטית, והצעת החוק שהגשתי ב-2015 בהיותי חברת כנסת, שמהווים את הבסיס להצעה של השר לשירותי דת מתן כהנא, הם ״פירוק מונופול הכשרות של הרבנות״- מילים שיכולות לדבר אל כולם, שמרגיעות את החשש והחרדות של כולם, ומבהירות שמהלך פועל לטובתך ולטובת הקבוצה שלך.
המתח בחברה הישראלית סביב נושאי דת ומדינה לא הולך להעלם, ואולי אף להחמיר. אך במקום לראות את הנושא כאתגר אחד סבוך ומורכב, פירוק התחום לנושאים, ובחינה של נקודת המבט של כל קבוצה רלוונטית בחברה הישראלית, עשוי לגרום למהלך שעוסק בדת ומדינה להצליח ציבורית, ולקבל תמיכה רחבה בדעת הקהל הישראלית.
הכותבת היא חברת כנסת לשעבר, מחברת הספר "המדריכה למהפכה"