אולי אין זו הגזמה להגיד שנפילת אנדרו קואומו מקרבת דור שלם של פוליטיקאים אל קיצו. את הדור הזה אפשר לאפיין באופן הבא: גברים לבנים בגיל העמידה, היודעים שהזמנים השתנו, אבל מתקשים להסתגל לשינוי; מחזיקים בהשקפות עולם ליברליות יחסית, מעלים מס שפתיים לעקרונות של שוויון בין מגדרים ובין גזעים, אבל אינם יודעים איך להחיל את השקפות העולם ואת העקרונות האלה על התנהגותם האישית.
מאחר שהם חושבים פלירט עם הנשים שסביבם לחלק טבעי של סביבתם התרבותית והחברתית; ומאחר שהתאפקות והתחשבות לא היו מאפיינים הכרחיים בהתפתחותם הרגשית או האינטלקטואלית; ומאחר שכוחניות וריצוי עצמי מגדירים את סגנונם הפוליטי, הם הופכים לפצצות זמן מתקתקות של טורפנות מינית, אם במחוות מילוליות ואם במגע פיזי ישיר. הם עצמם אינם מעלים כלל בדעתם שהדיבור והמגע שקולים כנגד טורפנות.
וכך התאפשר הפרדוקס-לכאורה של אנדרו קואומו: דובר בולט של פוליטיקה שאמריקאים קוראים 'ליברלית', זאת אומרת שמאלית, אבל לא בהכרח רדיקלית; תומך של רפורמות חברתיות; בעל ברית של ארגונים לקידום זכויות של נשים ושל מיעוטים גזעיים ואתניים.
השרביט של רוזוולט
זה מקום טבעי בשביל דמוקרט ממדינת ניו יורק. זו מדינה עם רקורד ליברלי ארוך. ממנה בא פרנקלין רוזוולט, אבי המפלגה הדמוקרטית המודרנית, אדריכל התיקונים הכלכליים והחברתיים הגדולים של שנות ה־30. הוא היה מושל ניו יורק במשך ארבע שנים לפני שנבחר לנשיא. כל מושל ניו יורקי מאז קיווה לרשת את שרביטו של רוזוולט.
במקרה של אנדרו קואומו, השרביט היה מפתה במיוחד. הוא גדל על ברכיו של פוליטיקאי מפורסם. אביו מאריו נבחר למושל ניו יורק ב־1982, ושנתיים אחר כך זינק אל מרכז התודעה באמצעות נאום ליברלי מזהיר באוזני ועידת המפלגה הדמוקרטית בסן פרנסיסקו (שהיה לי העונג לשמוע במו אוזניי). קואומו האב הפך בן לילה לתקווה הגדולה של מפלגתו.
דמוקרטים חזרו והפצירו בקואומו האב להתמודד על הנשיאות. הוא היסס, וחזר והיסס, עד שהיה ללעג ולשנינה. "המלט על נהר האדסון", קראו לו הקומיקאים. הוא חזר ונבחר למושל עוד פעמיים. בפעם הרביעית, ב־1994, פוליטיקאי רפובליקאי אלמוני הביס אותו. מאריו הגדול התכווץ בן לילה.
קשה להחמיץ את הדמיון בין האב לבנו: תווי פניהם, קולותיהם, סגנונם, הרטוריקה שלהם, כשרון הדיבור הפנומנלי. אנדרו מעולם לא הסתיר את רצונו להעפיל אל פסגת הפוליטיקה, על כתפי אביו. הוא ניהל את מסע הבחירות הראשון של האב ב־1982, שהיה קשוח ונבזי במיטב המסורת של ניו יורק. יריבו העיקרי של מאריו בתוך מפלגתו היה ראש העיר הפופולרי של ניו יורק, אד קוץ'. אחת הסיסמאות האפקטיביות של מערכת הבחירות, לא באופן רשמי כמובן, הייתה "בחר בקואומו, לא בהומו". זה לא היה עובד ב־2022, אבל 1982 הייתה ארץ אחרת.
השידוך המבטיח
שם משפחתו של אנדרו הנחיל לו מינויים פוליטיים מקומיים בעיר ניו יורק, אבל ההזדמנות הגדולה באה כאשר ביל קלינטון נבחר לנשיא, ב־1992, והעניק לו תחילה כהונה בכירה במשרד השיכון, ואחר כך שידרג אותו לשר מלא בגיל 39.
אני נזכר במעמד מינויו, בדצמבר 1996. הוא הועמד מאחורי קלינטון במחווה ברורה של העדפה, ואף כי במעמד ההוא התמנו שרים נוספים הוא היחיד שדמותו לא משה מן המרקע. הוא נדף נעורים מבטיחים. "האדם הטוב ביותר בארצנו לכהן כשר השיכון", אמר עליו קלינטון. למעטים היה ספק שדרכו מובטחת אל גבהים אולימפיים.
במהלך המעמד ההוא, שמיליונים צפו בו, עלה מפינת החדר קול בכיה של תינוקת. אמה הנבוכה של הזאטוטה ניסתה להרגיע אותה, ללא הצלחה. "אל דאגה", אמר קלינטון, "הממשלה הזו אוהבת משפחות".
כעבור דקות אחדות התברר שהתינוקת הבוכה הייתה בתם של קואומו ושל רעייתו קרי לבית קנדי, בתו של הסנאטור רוברט קנדי, שנרצח ב־1968, אחייניתו של הנשיא. מה מבטיח היה החיבור ההוא, בין שתי השושלות הפוליטיות הקתוליות המפורסמות ביותר באמריקה, עם שלוש בנות, מהן שתיים תאומות, אולי בדרך אל הבית הלבן.
בנאום ההתפטרות שלו ביום ג', קואומו הזכיר את "שלושת היהלומים" שלי. היהלום הרביעי נעדר משם. נישואיו לקרי התמוטטו שש שנים אחר כך. הוא לא חזר והתחתן. מערכת יחסים ארוכת־טווח אחרת שלו התמוטטה לפני שנתיים. הוא לא היה מאושר, ובדידותו הייתה קשה מנשוא. הוא חזר ורמז עליה בשיחותיו עם חלק מן הנשים שנכללו בדוח המרשיע על התנהגותו.
צ'רצ'יל של ימי הקורונה
הקריירה הפוליטית של קואומו כמעט התרסקה ב־2002. הוא ניסה אז להיבחר למושל, ומעד. יעברו ארבע שנים לפני שהוא יחזור וינסה את כוחו בפוליטיקה אלקטורלית: משרת התובע הכללי של מדינת ניו יורק. היא הייתה תפורה על מידותיו. הבוחרים מצפים שתובעים כלליים יהיו אגרסיביים ושוחרי־קרב. ארבע שנים אחר כך הוא נבחר למושל.
כמעט כל מושל בארה"ב חושב את עצמו למועמד אפשרי לנשיאות, בייחוד אם הוא בא ממדינה גדולה. הספקולציות על יומרותיו של אנדרו קואומו היו בלתי נמנעות. התנהלותו בשבועות הראשונים של משבר הקורונה, באביב 2020, הנחילה לו מעמד של גיבור לאומי. תדרוכיו היומיים בטלוויזיה נצפו בכל רחבי ארה"ב, הרחק מניו יורק. הוא התעלה אל גבהים צ'רצ'יליאניים, אנטי־תזה מבורכת לדונלד טראמפ.
לאט לאט התחילו לדלוף ידיעות לא מחמיאות על התנהגותו האישית והמקצועית. התובעת הכללית של ניו יורק פתחה חקירה, שהניבה את הדוח מן השבוע שעבר.
גם ג'ו ביידן
הנשיא ג'ו ביידן דיבר עליו אתמול בנדיבות. הוא עשה "יופי של עבודה, החל משיפור היכולת להצביע בבחירות עבור דרך תשתית ושורה ארוכה של נושאים". הנשיא הבחין במשתמע בין עבודתו של קואומו לבין התנהגותו כלפי נשים. "וזה מה שכל כך מעציב", הוא אמר. האבחנה הזו רמזה, כי אפשר שהנשיא עצמו מתקשה להבין שמשקלה של טורפנות מינית כבד לאין שיעור מזה של כל הישג מקצועי.
ואמנם ג'ו ביידן שייך לדור שלא הבין. הוא מפורסם בנגיעותיו. במשך עשרות שנים הוא חיבק נשים, ליטף אותן ונישק אותן מבלי לבקש את רשותן. הוא התנהג כמו גבר שנולד במחצית הראשונה של המאה ה־20, בעיר קטנה של פועלי צווארון כחול. במהלך מערכת הבחירות שלו לנשיאות, אישה אחת שעבדה לפנים במשרדו בסנאט, האשימה אותו שניסה לאנוס אותה 30 שנה קודם. להאשמה לא צמחו כנפיים והיא לא הזיקה לו. אבל הוא הביע חרטה על נגיעותיו, והבטיח "לכבד את המרחב הפרטי" של אנשים.
אולי אנחנו מתקרבים אל עידן, שבו "כבוד למרחב הפרטי" יהיה כה מובן מאליו, שלא יהיה צורך בהבעות חרטה על כישלון לכבד אותו. אולי אנדרו קואומו היה הענק הפוליטי האחרון ש"יצרו היה גדול הימנו", בלשונם של חכמי היהודים. ואולי לא.
רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-https://tinyurl.com/yoavkarny-globes
ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny
