המרכז הבינתחומי לא ראוי להיקרא אוניברסיטה
המל"ג, המועצה להשכלה גבוהה, הכריזה על הסכמתה לאשר את מעמדו של המרכז הבינתחומי בהרצליה כאוניברסיטה וזו אמורה להיות האוניברסיטה הפרטית הראשונה בישראל. להחלטה קדמה התנגדות בות"ת, הוועדה לתכנון ולתקצוב של ההשכלה הגבוהה, אך יושבת ראש הוועדה, פרופ' יפה זילברשץ, ניצלה את הקול הכפול שלה כדי להכריע בעד עמדת המיעוט. ההחלטה הזו היא בעייתית לא רק בשל אופן קבלתה ולא בשל התקדים של אוניברסיטה פרטית, שכן יש כאלו רבות בעולם, אלא קודם כל ביחס לשאלה הפשוטה, האם המרכז הבינתחומי ראוי להיקרא אוניברסיטה.
המונח אוניברסיטה מקורו במילה הלטינית "אוניברסיטס" שמשמעותה "הכול", או השלם. במקורה המילה ייצגה את המונח "קהילת מורים ותלמידים", אך עם השנים קיבל השם משמעות מעט שונה והיא מוסד הכולל את כל המדעים. כך למשל זהו המונח היווני לאוניברסיטה, פנפיסטימיאו, שמשמעו כל המדעים. זהו גם המונח המקובל לאוניברסיטה בשפה הערבית, ג'מיעה, שמשמעו יחד, התכנסות.
ללמוד מהעולם
לכן באופן היסטורי כוללות האוניברסיטאות המקובלות מגוון מכל המדעים, שהם מדעי הטבע, מדעי הרוח ומדעי החברה. אין זה מקרה שמוסדות הוראה ומחקר, שאינם מלמדים את כל המדעים, אף כי הם מעניקים את כל התארים האקדמיים, מראשון ועד שלישי, אינם נקראים בדרך כלל אוניברסיטאות. כך למשל הטכניון, שבו לא מלמדים את מדעי הרוח וחלק גדול ממדעי החברה, אינו נקרא אוניברסיטה. כך גם מוסדות דומים ברחבי העולם, כמו המכון הטכנולוגי במסצ'וסטס, MIT. מוסד מהולל זה, שבו מלמדים כמעט את כל מדעי הרוח והחברה, ואפילו יש בו בלשן ידוע ביותר, נועם חומסקי, ואף כמה חתני פרס נובל בכלכלה, אך משום שאינו עוסק בכל המדעים, אינו קורא לעצמו אוניברסיטה. כך גם הדבר ביחס לבית הספר לכלכלה הידוע בלונדון, London School of Economics, או LSE, המלמד את כל מדעי החברה ורוב מדעי הרוח, אך לא את כל מדעי הטבע. בית ספר מהולל זה אינו מתפאר בתואר אוניברסיטה, אלא קורא לעצמו בצניעות בית-ספר, כי אינו כולל את כל המדעים.
לאור זאת מעניין לבדוק באילו מדעים עוסק המרכז הבינתחומי הרצליה. תוכניות הלימוד שלו הן: משפטים, מנהל עסקים, מדעי המחשב, ממשל, תקשורת, פסיכולוגיה, כלכלה, קיימות, חשבונאות, ויזמות. אם נצרף את חשבונאות ויזמות למנהל עסקים, שגם הם נמצאים ברוב מוסדות הלימוד, נקבל שמונה תוכניות לימוד. כמה מהן מדעים? בדרך כלל יש אבחנה, שמקורה באוניברסיטאות האמריקאיות, המובילות בעולם, בין מדעים לבתי ספר מקצועיים. אלו בתי ספר למשפטים, חינוך, מנהל עסקים, עבודה סוציאלית, הנדסת מחשבים, ולממשל, שנקרא בדרך כלל מדיניות ציבורית. לכן מלבד בתי הספר המקצועיים יש במרכז הבינתחומי שלוש מחלקות של מדעים, שהן תקשורת, פסיכולוגיה, וכלכלה. אלו תחומים הכלולים בדרך כלל בפקולטות למדעי החברה באוניברסיטאות הישראליות (באוניברסיטאות האמריקאיות אין בדרך כלל פקולטות נפרדות לתחומים השונים ויש רק פקולטה מאוחדת למדעים ואמנויות). אין במרכז הבינתחומי כל לימוד של מדעי הטבע, מלבד שיעורים בסיסיים במתמטיקה לתלמידי מחשב, אך לא פיסיקה, כימיה, ביולוגיה, ועוד. כמו כן אין במרכז כל לימוד של מדעי הרוח, לא היסטוריה, לא מקרא, לא ארכיאולוגיה, לא ספרות ולא בלשנות. לכן לקרוא למבחר דל זה של תוכניות, הקשורות לחלק קטן ממדעי החברה (אין מדע המדינה, אין סוציולוגיה, אין סטטיסטיקה ואין אנתרופולוגיה), אוניברסיטה, יש בכך לשים את המונח לדעתי ללעג ולקלס.
מבחר דל של מדעים
חשוב גם להבין מה המשמעות של בחירת התחומים במרכז הבינתחומי. בכל התוכניות העלות הכלכלית נמוכה. יש בהן צורך בעיקר במורים ובחדרי לימוד גדולים. גם מעבדות מחשבים אינן יקרות במיוחד. הוראת מדעי הטבע יקרה הרבה יותר, כי המעבדות עולות כסף רב, הן בציוד הקבוע והן בשימוש השוטף, וההוראה בהן צריכה להיות בקבוצות קטנות. גם הוראת מדעי הרוח עולה הרבה יותר מהוראת משפטים או מנהל עסקים או כלכלה. ראשית, מדעי הרוח מתחלקים מטבעם לתחומים רבים ולכן הם נלמדים לרוב בקבוצות קטנות ועלותן של זו גדולה. כמו כן לימוד מדעי הרוח מצריך לימוד שפות רבות, הן שפות מחקר, כמו צרפתית, גרמנית, ספרדית, ערבית ועוד, והן שפות שחיוניות ללימוד אוצרות הרוח האנושיים.
אין פקולטה ראויה למדעי הרוח בישראל שלא לומדים בה יוונית עתיקה, לטינית, ארמית, אשורית, מצרית עתיקה, ועוד. לכן המבחר הדל של מדעים שבהם עוסק המרכז הבין-תחומי מעידים על האסטרטגיה בה הוא נוקט, של התמקדות ב-"מדעי הכסף", בהם יש ביקוש רב של תלמידים ועלות נמוכה להוראתם. לעומת זאת בורח המרכז מכל מדע, שעלות הוראתו גדולה והביקוש לו אולי אינו כה גדול. חשוב לציין שמדיניות זו של מה שנראה לדעתי כרדיפת בצע אקדמית, אינה נחלתן של האוניברסיטאות האמריקאיות הפרטיות, כמו הרווארד, פרינסטון, שיקגו ועוד. חבל שהמרכז הבינתחומי לא למד מהן וחבל עוד יותר שהמל"ג החליטה לתת לו ציון לשבח על מדיניותו הפסולה לדעתי.
הכותב הוא פרופסור אמריטוס לכלכלה באוניברסיטה העברית בירושלים
