משפחה בחוף הים / צילום: Unsplash
רינה לביא, שחקנית ובמאית, גרושה ואם לשניים שמתגוררת באמירים, לא חשבה להתחסן נגד הקורונה. היא מקיימת, לדבריה, אורח חיים "שמחובר לטבע", ולא ראתה צורך בחיסון. "חייתי חיים נורמליים, רגילים, לא הייתי בלחץ של המרכז", היא אומרת.
מבחינתה, זה היה יכול להימשך כך, אלמלא החתונה של בנה, תם, לפני מספר חודשים. "התברר", היא מספרת, "שאני סוג של 'מקל בגלגלים' בחתונה של הבן שלי. העובדה שאני לא מחוסנת הייתה אישיו, הם חששו לעשות ארוחות משפחתיות, לא קבעו תאריך לחתונה. היו לנו המון שיחות, בהן גם כאלו שהגיעו לטונים גבוהים, וזה הכניס את כולנו למצוקה מאוד גדולה. הבנתי אותם, אבל גם מאוד הבנתי את עצמי. הם אמרו דברים הגיוניים, אבל הטיעונים שלי היו הגיוניים לא פחות, והם לא נפגשו אלה עם אלה. דיברנו בקווים מקבילים".
אז איך יצאת מהפלונטר?
"בסופו של דבר, התייעצתי עם מישהי שאני מאוד מעריכה, והבנתי שאני לא יכולה שלא להיות בחתונה של הבן שלי. זה מחיר שאני לא מוכנה לשלם. הבנתי שאני קצת מקלקלת להם את הימים המאוד מאוד מיוחדים האלה, עם כל העניין הזה, ולכן החלטתי שאני מתחסנת, והלכתי להתחסן".
הסיפור של לביא אינו ייחודי. רגע לפני ארוחות החג, על־פי הסטטיסטיקה של כמיליון לא מחוסנים במדינה, הרי שבכל משפחה כמעט יש מישהו שהחליט לוותר על החיסון.
בכתבה זו לא נדון בסיבות שהובילו אותם לא להתחסן, אלא בהשלכות המשפחתיות והחברתיות של ההחלטה שלהם. מתחים במקום העבודה נידונים תדיר, כמו במקרה שהגיע לכותרות, של השחקנית אורנה פיטוסי, שפוטרה מצילומי הסדרה "מנאייכ", בשל סירובה להתחסן או להיבדק. אבל אם מקום עבודה אפשר להחליט לעזוב, או להיות מפוטרים ממנו (וזה כבר נושא לכתבה אחרת), הרי שכשמדובר במשפחה, קשה הרבה יותר להחליט על הפרדה.
הרשתות החברתיות מתפקעות מסיפורים על משפחות שהמחלוקת על החיסונים יוצרת בהן קרע. "אני שומע הרבה מקרים מצערים של חרדה תוך משפחתית מפני מפגש עם מי שלא קיבל את הזריקה, עד כדי מקרים של הרחקת אנשים ממגורים משותפים עם בני המשפחה ונתקים קשים במערכות יחסים", כתב באחרונה הפסיכיאטר ד"ר פינקי פיינשטיין, מתנגד חיסונים בולט וממגישי העתירה לבג"ץ נגד החיסונים. פיינשטין הוא מנהל קבוצת הפייסבוק "אנשי הרוח החופשית", המגדירה עצמה כ"קבוצה לקידום הקמת קהילות וסיוע הדדי בתקופה החדשה", ובה כותבים סרבני חיסונים.
"הערב קיבלתי שיחה מההורים שלי", נכתב לא מזמן בפוסט בקבוצה, "שטענו שבגלל שאני לא מחוסן ולא מתכוון להתחסן, שלא אתקרב אליהם ושאשכח מעצם קיומם. חייכתי ואמרתי 'תודה רבה, שמחתי להכיר'", ניסה הכותב להקליל, "ואני שלם עם הדרך שלי בחיים".
פוסט נוסף הוא של יעל, אם חד הורית לילד בן שנה וחצי: "השנה אני ובני לא נהיה עם המשפחה בחג", כתבה. "כי אני מסרבת לשתף פעולה עם 'הטלאי הירוק' (כינוי גנאי לתו הירוק שנפוץ בקהילות מתנגדי חיסונים, ה"מ וש"ל). כל המשפחה שלי שוכרת מתחם צימרים בצפון רק בשבילם, תחת הנחיות הטלאי הירוק, ולכן אין מקום עבורי. את האמת? לא אכפת לי, אף פעם לא הייתי חובבת חגים גדולה במיוחד. אבל אני קצת מאוכזבת... אשקר אם אומר שלא חיכיתי לזה... לאם חד הורית כמוני, זה אומר קצת זמן פנוי לעצמי כשהילד ישחק עם הבנות־דוד שלו. אבל לא מיטשתי (מלשון "מטוש", ה"מ וש"ל, כלומר לא נבדקתי לקורונה) את עצמי ולכן לא אקבל את הטלאי הנכסף. לא נעלבתי או נפגעתי, אבל יש לא מעט מאיתנו שההדרה הזו מרסקת אותם".
ואכן, במקרים קיצוניים שפגשנו לצורך כתבה זו, הלא־מתחסנים ממש "מודרים" ממשפחותיהם. לא־מתחסנת אחת סיפרה לנו שאביה צעק עליה ש"לא תתקרב לנכדים", אחר סיפר שהוריו הקשישים נמנעים מלפגוש אותו. "אתמול סיפר לי חבר בבכי", מספר סדי בן־שטרית, ממובילי מחאת בלפור וכיום מתנגד בולט נגד חיסונים, "שהוא רצה לבוא לבקר את אמא שלו, והאחים שלו התקשרו אליו ואמרו לו: 'אל תבוא', בגלל שהוא לא מחוסן".
נושא השוליים הפך לשיח שוטף
"ישראל היא אחת החברות המערביות כי משפחתיות שיש", אומרת ד"ר ענת גיא, ראש התכנית לתואר שני בלימודי משפחה, בבית הספר למדעי ההתנהגות במכללה למינהל. "יש כאן איזו ציפייה לאחידות במשפחה, לכך שהפרטים בה יתיישרו לפי דעה אחת. ובאופן כללי", היא מחייכת, "אנחנו פחות טובים במצב של חוסר הסכמה בתוך המשפחה".
אבל כאן לא מדובר על "דעות" - כן ביבי, לא ביבי. כאן מדובר על מצב שבו המתחסנים חוששים לבריאותם, לחייהם.
"נכון, ולכן באופן אידיאלי מה שמתבקש זה לעשות איזה שיח, ולמצוא פתרונות שמורידים את תחושת האיום. מי שבוחרים בהחלטה שלא להתחסן, צריכים לקחת בחשבון שיש מחיר להחלטה כזו, ולמצוא את הדרך שתאפשר להם שלא להכניס אחרים למצוקה. המנגנון הוא הדדיות: אני דורשת שיכבדו את ההחלטה שלי אבל אני לא יכולה לדרוש זאת מבלי שאכבד את התחושות של האחרים כתוצאה מההחלטה הזו. אני רוצה שלא ישפטו אותי על זה שבחרתי לא להתחסן, אך מנגד אני צריכה שלא לשפוט את המשפחה שלי על כך שהיא מרגישה חשש".
האמירות האלה טובות ברמת העיקרון, במציאות זה הרבה יותר קשה.
"נכון. הרבה פעמים אנשים מרגישים נורא מותקפים ושוברים את הכלים: לא רק שאני לא מוכן להתחסן, אני גם לא מוכן להיבדק. במציאות זה לא עובד ככה, והמטרה היא באמת למצוא דרך שתוריד את שני הצדדים מהעץ".
"הקורונה הפכה לנו עולמות בכל כך הרבה מובנים", מוסיפה פרופ' נעמה עצבה פוריה, ראש המגמה לפסיכולוגיה התפתחותית, וראש מרכז דואט באוניברסיטת בן־גוריון. "כל נושא החיסונים עד היום היה בשוליים, והקורונה הביאה את זה לרמת השיח השוטף. תמיד הייתה התנגדות לסרבני חיסונים, אבל במקרה של הקורונה, בגלל היקף התופעה, זה הפך להיות משהו נרחב".
סדי בן שטרית, כאמור, הוא ממתנגדי החיסונים הבולטים והקיצוניים שבהם, וכל מחיר מבחינתו אינו גבוה מדי בשם אמונתו בנושא. כעת הוא עומד להתפטר מעבודתו כדי להיות עם בנו, בן ה־8. "אני לא מוכן", הוא אומר, "שהילד שלי יהיה עם מסכה וייבדק פעמיים בשבוע".
בעניין המשפחתי דווקא אין לו בעיה. יש לו שני אחים, עם אח אחד הוא "ממילא לא מדבר", ועם האח השני, שלדבריו "התחסן כדי שלא להפסיד משחקי כדורגל", הקשר טוב, ואין קושי בגלל היעדר חיסון. הוריו אינם בחיים, ועם המשפחה המורחבת הוא ממילא אינו בקשר. "לכל מי שלא רוצה אותי, אני אומר 'תודה רבה'", הוא אומר. "הלחץ שמופעל פה על אנשים הוא מטורף".
ואם זה נשמע קיצוני, הרי שפרופ' תמר שגיא, מהמחלקה לפסיכולוגיה חברתית במרכז הבינתחומי, מסבירה עד כמה עמוק הקרע: "מעבר לחילוקי הדעות, יש כאן מאבק בין זהויות. כמו שיש מאבקים אתניים לאומיים גזעיים - שמה שמתדלק אותם הרבה פעמים זו התחושה של אנשים שהקבוצה היא מי שהם. כלומר מה שמתדלק מאבקים כאלה זה ההזדהות של האנשים עם הקבוצה שלהם. גם פה יש מאבק בין זהויות. פה מדובר בזהות שהיא מבוססת־עמדה או דעה - opinion based: אנשים מרגישים שהרעיון שהם תומכים בו הופך להיות חלק ממה שמגדיר אותם. חלק מהזהות שלהם. אז אם אני לא חושבת כמוך בעניין החיסונים אני לא רק בחילוקי דעות איתך, אני נגדך באופן עמוק. אני נגד מי שאת. הדינמיקה הזו מתחזקת כשהעמדה שמגדירה את הזהות יש בה אלמנטים מוסריים, של מה מותר אסור".
"בדיקה זה הרף המינימלי"
ש' היא דווקא דוגמה הפוכה. היא היחידה מבני משפחתה שהתחסנה. "ההתייחסות של הממשלה ללא מחוסנים, רק מחזקת אותם יותר. האחיות שלי מדברות על כך שמסמנים אותם ועושים להם 'שואה'. אחת מהן אפילו מוכנה לעזוב את העבודה, ושנייה שוקלת לעזוב את הארץ", מספרת ש'.
"אני לא מתכוונת להיות כאן בחגים ממילא", אומרת ש', "אבל אם הייתי בארץ, זה לא היה מונע ממני לעשות עם בני המשפחה את החג, למרות שהם לא מחוסנים. אני לא מסכימה עם ההחלטה שלה שלא להתחסן, אבל אני לא מסכימה עם אווירת השטנה הזו".
מי שעוסק גם במה ש־ש' מכנה "אווירת השטנה" הוא אלדד יניב. "אני לא מכחיש קורונה", כתב בטור ב"מאקו", "אני מחוסן ואני מאמין בחיסונים ואני חושב שהמדע הציל את האנושות. אבל כן, אני מבוהל עד מוות. פתאום אני רואה את משפחתי המורחבת, את חבריי, את תומכיי, את רבים מאלה שנאבקו איתי ברחובות [...] נותנים לממשלה החדשה לפגוע בדמוקרטיה כי הקורונה מפחידה את כולם פחד אלוהים. ואז הם מוכנים לזרוק את כל הערכים: חופש הביטוי, חופש התנועה, חופש הבחירה וזכויות החולה. לתייג אנשים, להדהד שהם מפיצי מחלות ורוצחים ולסמן אותם לרוצח הבא".
ואכן, ההחלטה שלא להתחסן, אינה נתפסת רק כהחלטה אישית של האדם לסכן את עצמו, אלא כאקט אנוכי, המסכן אחרים ומונע את מיגור המגפה. נ', נשואה ואם לשלושה ילדים מתחת לגיל 12, הוזמנה לארוחת חג אצל גיסה - אחיו של בעלה, ובת זוגו, שניהם לא מחוסנים. למפגש הוזמנו גם שני אחים של בעלה, מחוסנים. "ידענו שהם לא מחוסנים", היא מספרת, "אבל זה לא היה משהו שדיברנו עליו או התווכחנו לגביו ביומיום, אבל כשהם הזמינו אותנו לארוחת החג, ביקשנו מהם שיעשו בדיקה כי הילדים שלנו מתחת לגיל החיסון. הם סירבו, ולכן הודענו שלא נוכל להגיע, ובעקבות זה גם שני האחים הנוספים אמרו שלא יגיעו, כי כבר אין טעם. עכשיו, אני לא נכנסת לסיבות שלהם, אבל אנחנו צריכים לשמור על הילדים שלנו, ואני חושבת שבדיקה זה הרף המינימלי. לא ביקשתי מהם שייתחסנו. אני חושבת שאפשר לצאת מהראייה הצרה ולהסתכל על האחר. אתה הרי לא תזמין מישהו צמחוני לארוחה בשרית, שאין לו מה לאכול בה.
"התפקיד שלי הוא להגן על הילדים, גם במחיר של אי קיום המפגש. אז או שהם יתחסנו, או שייבדקו. שיילכו לקראתנו, מבחינתי זו התחשבות מינימלית בצרכים של האחר".
איך הם קיבלו את זה?
"התלבטתי אם להתקשר לאחר מכן ולומר משהו, כי זה מצב לא נעים. בסופו של דבר לא עשיתי את זה כי לא רציתי לנפח את העניין. אבל מתישהו המגפה הזו תחלוף, ומבחינתי חוסר הרצון שלהם ללכת את האקסטרה מייל בשביל הילדים שלי, יישאר איתי גם הלאה".
אז מה עושים? איך באמת מונעים את הקרעים המשפחתיים? פרופ' עצבה פוריה מנסה לסייע: "ברמה הפסיכולוגית, זה מחייב שיח משפחתי שבו כל אחד יכול לראות את המקום של האחר, ולהביא את המקום שלו עצמו, וכאן השאלה היא עד כמה יש מרחב לדיאלוג שמאפשר לנו להישאר מחוברים במשפחה, למרות חילוקי הדעות.
"הרי במיוחד נוכח החשש לבריאות, חשוב לחזק את השיח. החשש קיים בכל מקרה, השאלה איך מתמודדים עם זה. אפשר להחליט למשל, שלא נפגשים פיזית, או שנפגשים רק במקום פתוח. אפשר למצוא פתרונות אם יש דיאלוג. אני מקבילה את זה למצב שבו בן משפחה מתחתן עם בן דת אחרת, או לחלופין בן משפחה שמקיים מערכת יחסים להט"בית. אפשר לקיים דיאלוג שבו מוצאים את הדרך להמשיך ולהיפגש מבלי שזה ייפגע בהורים".
גם א' נתקל בדילמה משפחתית בעקבות סוגיית הלא מתחסנים: "לפני כשנה", הוא מספר, "אחרי הסגר השלישי, כשנדמה היה לרגע שהסיוט הגדול של הקורונה מאחורינו ואפשר לחזור לחיים. חודש לפני כן נולד הנכד הראשון שלי, בזמן הלידה עוד היה סגר, ולא יכולנו לנסוע לראות אותו בבית החולים. בהחלטה ספונטנית החלטנו לעשות מסיבה משפחתית ולהזמין אלינו הביתה את כל המשפחה, בערך 30־40 איש, כדי לחגוג את לידת הנכד ואת השיבה לחיים.
"שגרתי הודעה על ההזמנה בקבוצת הוואטסאפ המשפחתית. אחד הראשונים שהביעו שמחה על ההזמנה היה קרוב משפחה שלא התחסן. ברגע הראשון עוד לא הבנתי שכריתי כאן לעצמי בור, הרי חשבתי שהקורונה נגמרה.
"כשנודע לבתי שקרוב המשפחה הזה וילדיו לא מחוסנים, היא נלחצה מאוד, התינוק היה בן פחות מחודש והיא דאגה לשלומו והציעה שנחגוג בלעדיה. אבל בלעדיה ובלי התינוק לא רציתי לחגוג. אחרי התלבטות פניתי בפרטי לקרוב המשפחה הלא מחוסן, הסברתי לו את החשש, הרי הוא וילדיו לא מחוסנים, ותינוקות עלולים להיות פגיעים במיוחד לווירוס הקורונה. ואמרתי לו שאני מאוד מצטער, אבל לא נוכל לחגוג איתו".
אאוץ'.
"כן. התחיל בלגן גדול במשפחה. הקרוב מאוד נעלב. אחרי כמה ימים של התלבטות פשוט החלטתי לבטל את האירוע. לא רציתי לקרוע את המשפחה. הודעתי בקבוצת הוואטסאפ המשפחתית שנחכה עם החגיגה לימים טובים יותר".
אבל גם בימים טובים יותר - אם כשהקורונה תיעלם מחיינו או כשנחיה לצדה בלווית חיסונים ותרופות, הקרעים שנקרעים כעת במשפחות בישראל עלולים להדהד עוד שנים ארוכות. איזו צלקת ישאירו הקרעים המשפחתיים והחברתיים במרקם הישראלי? ד"ר פיינשטיין דווקא אופטימי, כפי שהתבטא בפייסבוק, זה רק עניין של זמן עד שהעניינים יירגעו. "החזיקו מעמד", הוא שלח בפוסט מסר ל"מודרים". "רוב בני המשפחה שלכם שהשתגעו מהפחד הזה יירגעו ממנו תוך חודש-חודשיים".
ללא־מחוסנים הוא מייעץ: "סלחו להם, קחו מרחק, המעיטו בוויכוחים, תנו להם את הזמן ותשמרו על עצמכם… שלחו להם אהבה ובו זמנית הציבו גבולות. קחו מרחק, קחו נשימה, ותנו להם את הזמן שלהם להתמודד". אבל בינתיים, מיליוני ארוחות חג צפויות להיות סוערות השנה אפילו יותר מהרגיל.