העיקרון שיש להבטיח הוא שלמיעוט בוועדה תהיה השפעה ממשית בבחירת חלק ניכר מן השופטים / צילום: Shutterstock, New Africa
בשנים 2015-2018 שלטו איילת שקד ואפי נוה בוועדה לבחירת שופטים, שלטון ללא מצרים. בתקופה זו מונו מאות שופטים לבתי המשפט המחוזיים והשלום לפי טעמם של שקד ונוה, כמעט ללא הפרעה. נשיאת בית המשפט העליון בדימוס, מרים נאור, העידה בראיון טלוויזיוני על חוסר האונים בו הייתה מצויה אל מול הקואליציה שגיבשו שרת המשפטים ויו"ר לשכת עורכי הדין.
תקופה זו באה לאחר שנים ארוכות שבהן שלט בוועדה המחנה הליברלי. התפיסה המקובלת היא שבמשך שנים רבות התקיימה ברית בין שופטי בית המשפט העליון בוועדה לבין נציגי לשכת עורכי הדין, אשר בפועל אימצו את עמדת השופטים. במחנה השמרני נהוג לטעון כי קואליציה זו הביאה למינוי עקבי של שופטים ליברלים ואקטיביסטים, ל"שיבוט" של השופטים המכהנים וליצירת בית משפט מונוליטי ולא מגוון.
לאורך השנים היה אפוא הליך בחירת השופטים מקור לתחושות תסכול וקיפוח של אותם חלקים בוועדה ובציבור שהיו במיעוט בה. לא מדובר בסתם "מרמור של מפסידים", אלא בתחושה עמוקה יותר שמשהו בשיטת המינויים אינו הוגן. זאת, אף אם קשה היה להניח את האצבע על הליקוי המדויק.
הבעיה טמונה בעניין פרוצדורלי, טכני, משעמם כמעט
התחושות הקשות תורגמו לטענות והצעות שונות. בימין הרבו לטעון נגד הרכב הוועדה וביקשו לעשות אותו פוליטי יותר. בשמאל טענו כי הברית הספציפית בין שרת המשפטים לבין לשכת עורכי הדין לא הייתה ראויה.
בפועל, גם בימין וגם בשמאל החמיצו את הנקודה. לא הרכב הוועדה הוא הגורם המרכזי לתחושת חוסר הצדק, וגם לא קיומה של ברית זמנית כזו או אחרת. באופן מפתיע, נראה כי הבעיה טמונה בעניין פרוצדורלי, טכני, משעמם כמעט. הכוונה היא לשיטת ההצבעה.
במה דברים אמורים?
השיטה בה נבחרים השופטים על-ידי הוועדה היא שיטה "רובית". זוהי שיטה שבה "המנצח לוקח הכול". על כל מועמדות נערכת בוועדה הצבעה נפרדת, באופן כזה שהקואליציה שהתגבשה בוועדה יכולה לנצח בכל אחת מן ההצבעות ולהכריע בכל אחת מן המועמדויות. המיעוט, לעומת זאת, חסר השפעה לחלוטין על זהות השופטים שייבחרו (אם כי המצב מורכב יותר ביחס למינויים לבית המשפט העליון, שם נדרש רוב מיוחס).
מדובר במציאות בעייתית. כך, לאורך תקופה ממושכת, יכול מחנה מסוים לעצב כרצונו את דמותם של בתי המשפט, בעוד שלמחנה השני אין כל משקל. התוצאה אינה הוגנת, אינה "דמוקרטית" ויוצרת תחושות קשות בקרב הציבור המיוצג על-ידי מחנה המיעוט.
על-מנת לשנות את המציאות הבעייתית, יש לשקול אפוא להחליף את שיטת ההצבעה. כדי שתושג תוצאה הוגנת ומאוזנת יותר, יש לאמץ שיטת הצבעה שאינה מעניקה לרוב את היכולת "לגרוף את כל הקופה", אלא נותנת תוצאה דומה יותר לזו המתקבלת בשיטה של בחירות יחסיות (כמו למשל בבחירות לכנסת).
ישנן כמה וכמה דרכים למימוש עיקרון זה. לשם המחשה, ניתן לשקול למשל שיטה שבה אין הצבעה על כל מועמדות בנפרד, אלא הצבעה כוללת על כל המועמדים לערכאה מסוימת (בלי הפרדה למחוזות). הכוונה היא שכל חבר בוועדה יציג רשימה, שבה ייכללו המועמדים המועדפים עליו מתוך כלל המועמדים לערכאה האמורה, אך באופן כזה שמספר המועמדים המרבי ברשימה יהיה שיעור מסוים שנקבע מראש מתוך מספר התפקידים הפנויים באותה ערכאה. בדרך הזו, כשמספר המועמדים שמציע כל חבר נמוך יותר ממספר התפקידים הפנויים, חלק מהשופטים יוכל להיבחר לפי העדפת המיעוט.
אפשרות נוספת שניתן לבחון היא שיטת בחירה הכוללת דירוג. בשיטה מעין זו ידרג כל אחד מחברי הוועדה את כל המועמדים לאותה ערכאה (ללא הפרדה למחוזות), כשהראשון מקבל את הניקוד הגבוה ביותר האפשרי, השני מקבל ניקוד קבוע נמוך יותר וכן הלאה. כך, המועמדים שיזכו לניקוד גבוה בהצבעות של החברים ממחנה המיעוט, יוכלו להתברג במקום כזה, שיוביל למינויים לשיפוט.
אלה הן כאמור דוגמאות בלבד. הפתרונות האפשריים הם מגוונים, ונדרשת בחינה מעמיקה לבחירת הפרוצדורה ההוגנת והמתאימה ביותר. בכל מקרה, העיקרון שיש להבטיח הוא שלמיעוט בוועדה תהיה השפעה ממשית בבחירת חלק ניכר מן השופטים.
שינוי שיטת הבחירה לא יהפוך את הדרך בה נבחרים שופטים בישראל לנטולת פגמים. ניתן להניח כי הביקורת בנושא לא תיעלם. עם זאת, הוא עשוי למתן את התחושות הקשות ולהביא לתוצאה מאוזנת וצודקת יותר.
הכותב הוא עורך דין במשרד פישר בכר חן וול אוריון ושות'