משחק בליגת העל ללא קהל, בשנה שעברה / צילום: Reuters, AMMAR AWAD
פתיחת העונה תופסת את הכדורגל הישראלי בנקודה לא נוחה. העלייה בתחלואה בישראל וההנחיות לציבור מקשות מאוד על היכולת של ראשי הליגה להצדיק מדוע דווקא באצטדיון כדורגל ניתן יהיה לקיים שגרה רגילה עם 30 אלף איש. איך תצדיק אירוע סופר-המוני אם לא ניתן לעשות דברים בסיסיים כמו ללכת לבריכת שחייה.
האם לקבוצות יש יכולת אמיתית לאכוף מגבלות בתוך האצטדיונים כמו ישיבה עם מסכות או הושבה במרווחים כסא כן כסא לא? ברור שלא. מה הן עשו בשבועות האחרונים כדי להתכונן לאפשרות שיידרשו לשחק תחת מגבלות של ריחוק חברתי בתוך האצטדיון? לא הרבה.
לכן לא מאוד מפתיע שאת הרעש הגדול ביותר סביב הגבלות אפשרויות על התקהלויות משמעותיות שומעים דווקא מעולם הכדורגל. בעונה שעברה הלחץ הזה הניב רשת ביטחון של 110 מיליון שקל לקבוצות הספורט בישראל, מתוכם 75 מיליון שקל לכדורגל. הכסף הזה היה פיתרון מושלם לבעלי הקבוצות, בין היתר מפני שהוא חייב אותם להציג תוכנית קיצוץ שכר של עשרות אחוזים לקבוצה, כתנאי לקבלת הכסף.
אבל הימים הם ימי אביגדור ליברמן באוצר. הליגה עומדת להיפתח ואם אין מענה לרשתות ביטחון לעצמאים או למגזרים אחרים - הסיכוי של הכדורגל להוציא משהו נראה עכשיו קלוש.
הקורונה היא הזדמנות
הסיטואציה הכלכלית הנוכחית של קבוצות בענף הפופולרי בישראל מדגישה שוב את הצורך לשנות כאן משהו. הקורונה יכולה להאיץ את הצורך בשינוי, היא הזדמנות. קבוצות ליגה בישראל תקועות עם תקציבים של 4-5 מיליון אירו - זה לא רלוונטי בעידן שבו ההשוואה היחידה היא לאירופה. אנחנו שהסתכלנו על קבוצות מקזחסטאן, בולגריה וקפריסין מלמעלה איבדנו מזמן את היתרון הזה.
השיטה שמתבססת על קבצנות לא יכולה לעבוד יותר. אי אפשר יותר להסתמך על משרד הספורט שינסה לקושש משהו מהאוצר, והכסף שנותנות עיריות לקבוצות כדורגל מתשלומי הארנונה של התושבים הוא כבר לא לגיטימי; בעלים משמעותיים, כאלו שמחזיקים בקבוצות גדולות, נראים הרבה יותר בדרך החוצה מאשר עם רצון להישאר לאורך שנים (אלונה ברקת, משה חוגג) או במקרה הפחות גרוע רק שואלים את עצמם כל יום מחדש אם זה שווה את זה (יעקב שחר, מיטש גולדהאר).
פה זה לא אירופה
מדוע הסיטואציה הכלכלית לא משתנה, למרות הסכם השידורים החדש שמבטיח פי שלושה יותר כסף בהשוואה ללפני חמש שנים, ולמרות שיש היום בליגה שלושה אצטדיונים שמכילים 30 אלף צופים לפחות?
בעיקר כי כל שקל נוסף שהרוויחו הקבוצות כאן בישראל מזכויות טלוויזיה או הכנסות מקהל הן איבדו בחוסר היכולת להתברג במפעלים הגדולים של אירופה.
מקורות ההכנסה המשמעותיים ביותר של הכדורגל הישראלי נמצאים בהשתתפות במפעלים הבכירים באירופה. ככל שאירופה שילמה יותר ויותר למשתתפות במפעלים האירופיים כך ישראל הצליחה לשלוח פחות ופחות נציגות לשם. בימים האחרונים מנסות הקבוצות הישראליות לפלס את דרכן אל שלב הבתים של הליגה האזורית (Conference League) - הליגה השלישית בחשיבותה. מי זוכר עונות שבהן הפועל ת"א, מכבי ת"א או מכבי חיפה שיחקו וכבשו בליגת האלופות ונהנו מכמעט 100 מיליון שקל בעונה רק מהכסף שחולק במפעל. עכשיו אפילו הליגה האירופית לא נראית בהישג יד.
הנה דוגמה קטנה לאיפה היינו יכולים להיות ואיפה אנחנו: בזמן שאופ"א תחלק העונה 2.03 מיליארד אירו למשתתפות בליגת האלופות, היא תיתן רק 235 מיליון אירו למשתתפות הליגה האזורית. עשירית. כניסה לשלב הבתים של הליגה האזורית שווה רק 2.9 מיליון אירו לקבוצה - לעומת 15.4 מיליון אירו מכניסה לשלב הבתים בליגת האלופות.
הענף זקוק לכסף חדש
מאחר שבעידן הקרוב לא נהייה בליגת האלופות, הסכמי הטלוויזיה במקרה הטוב ישמרו על ערכם והאצטדיונים לא יגדלו עוד - צריך ליצור פלטפורמה שתאפשר לכסף חדש להיכנס. כסף חדש מגדיל את הסיכוי לכניסת בעלים חדשים.
איך מביאים כסף חדש? למשל, פתיחת שוק ההימורים לחברות זרות היא אופציה שצריך לבחון לעומק ולהפסיק לפחד ממנה, הרי יש הימורים על ספורט בישראל (טוטו). בארה"ב הפתיחה של שוק ההימורים לספורט ב-2018 חיסלה את הבלעדיות של לאס וגאס וחלק גדול מההימורים הלא חוקיים שהיו בכל המדינות בארה"ב - וחברות הימורים שנכנסו לשוק התחילו לפרסם באצטדיונים ועל בגדי השחקנים. ההערכה היא כי ב-2023 ייכנסו לספורט האמריקאי 6 מיליארד דולר בעונה, כסף חדש, רק משחרור הרגולציה על הימורים.
כסף חדש יכול להגיע גם משחרור הרגולציה על כניסת בעלים. נכון להיום, נראה שבישראל התאהבו קצת יותר מדי בתקנון הקשוח שהוחל על כניסת בעלים לכדורגל הישראלי. בעונה שעברה זה עלה בכניסה של משקיע מאיחוד האמירויות לבית"ר ירושלים, ובהרבה כותרות רעות שירחיקו משקיעים אחרים שיחשבו להיכנס לכאן.
מועדון אוהדים בליגת העל
אם יש משהו שהליגה תרוויח ממנו העונה הוא ההופעה של הפועל ירושלים בליגת העל. במשך 21 שנים חיכו לשובו של הדרבי הירושלמי. למאבקים בתוך עיר יש משמעות גדולה, יריבות היסטורית שמיתרגמת באופן טבעי גם לעניינים כלכליים ומבטיחה בדרך כלל עוד שני משחקים בעונה עם אצטדיון מלא לגמרי.
אבל מעבר לעניין של הפועל מול בית"ר, ההשתתפות של הפועל ירושלים בליגה יכולה לתת תשובה לגבי הצלחות של קבוצות אוהדים להתקיים בעידן של הבעלות הפרטית. עד היום כל עוד הדברים נעשו בליגות נמוכות והצורך בכסף גדול באמת לא היה קיים, המיזם הזה הצליח לעבוד. כל אוהד שם את חלקו, ועם פה ושם תרומות זה הספיק.
הצורך בכסף יקשה מאוד על המיזם הזה לאורך זמן. מה יקרה אם בחלון ההעברות של ינואר הקבוצה תהיה במקום בעייתי בטבלה ותהייה חייבת חיזוק בכמה מאות אלפי שקלים או יותר כדי לשרוד - מי יגייס כסף מהאוהדים אז? וזה יפגוש את הקבוצה בכל מקום שבו היא תידרש להעלות תקציב כדי לשרוד או כדי להרחיב את המטרות התחרותיות שלה.
התחושה היא שברגע הראשון הרציני שבו תפגוש הרומנטיקה את הכסף - בהפועל ירושלים יצטרכו להחליט לאן הם הולכים: להישאר עם הרומנטיקה ולנוע בין הליגות הנמוכות; או למכור את הנשמה לבעל הון ולקחת את הכסף.