בימים אלו החליטה המתבגרת שלי לעבור לפנימייה. בית נורמטיבי ובית ספר מצוין הפסיקו להוות לה אתגר, והיא התעקשה להתרחק. לא כי רע לה, אלא כי מוטת הכנפיים שלה גדלה והיא רצתה לפרוש אותן ולעוף. היא לא לבד. לאחרונה מתפרסמים מאמרים רבים על ההשפעות העקיפות של הקורונה.
בין היתר, א.נשים עצרו לחשוב. שכירים החליטו להפוך לעצמאים, עצמאים לשכירים ובעלי מקצוע שחוקים המציאו את עצמם מחדש. כל עצירה של שטף עשייה טומנת בחובה נביטה של זרעי שינוי, וכשהעצירה נעשית על-ידי החיים עצמם, רבים רואים בכך קריאה לחישוב מסלול מחדש.
מבלי להיחשד בתקשור מסרים על-טבעיים, מומלץ להקשיב לקול הפנימי, או מה שמכונה "אינטואיציה". לפני כמה שנים הנחיתי סדנה בחברה טכנולוגית והזכרתי את המונח "אינטואיציה" ככלי לקבלת החלטות בעולם שבו איסוף נתונים מוסדר אינו מתאפשר עקב האצת קצב. "אינטואיציה", אמר בזלזול המנכ"ל, "היא היסטריה של נקבות".
"אינטואיציה", השבתי, "היא מכלול מצטבר של ידע וניסיון ניהולי, שגורם למנהל להגיב באופן אינסטינקטיבי לאירוע או לאתגר, כשהוא מביא לידי ביטוי ידע שנשכח ומאופסן בתחתית קופסת הזיכרון".
לקול הפנימי שלנו יש יתרון יחסי גדול על עובדות ומספרים. הוא לא מפחד, לא מתחשבן ואין לו אגו. הוא אותנטי. הרעשים במסלול הקריירה שלנו מורכבים מאילוצים, דעות, אינטרסים וצרכים של אחרים וגם, ואולי בעיקר, מפחד לעשות שינוי.
לפחד יש תפקיד. הוא שומר עלינו מטעויות ומהווה כלי הישרדותי מצוין. אולם קפיצות קוונטיות באות מאומץ להתגבר על הפחד, משלווה המאפשרת לקול הפנימי שלנו להישמע באוזנינו, צלול וברור, ומהתפיסה הבסיסית כי כשאדם עושה את מה שהוא אוהב, הוא כבר לא יעבוד יום בחייו. הוא ישחק.
החגים מהווים זמן מצוין לשיח פנימי אותנטי, על הספסל בבית הכנסת או מול הים. הם מעמעמים את הרעש במרחב ומומלץ לנצל אותם לדיון בהחלטות אמיצות. לענות על השאלות: מי אני באמת, מה אני רוצה לעשות, איפה ועם מי אני רוצה לעשות את זה. מה כדאי לסיים ומה כדאי להתחיל. כל דלת שאסגור, אסגור בהוקרת תודה על מה שהיה, וכל דלת שאפתח - אפתח בהתרגשות ובשמחה להווייה חדשה. שנה טובה.
ניל"י גולדפיין היא משנה למנכ"ל קבוצת נירם גיתן, NGG מומחית למנהיגות וניהול בעולם של הפרעה
