הרב נורוק נואם כזקן חברי הכנסת בפתיחת מושב הכנסת השלישית, 1955 / צילום: לע''מ - משה פרידמן
באמצע דצמבר של שנת 1926 הוכה העולם היהודי בתדהמה. מברק מסתורי של סוכנות הידיעות היהודית JTA נחת על שולחנותיהם של עורכי עיתונים מוורשה עד ניו יורק, מווילנה עד ירושלים, וחישמל את מקבליו: נשיא לטביה הטיל על רב אורתודוקסי להרכיב ממשלה חדשה באחת המדינות הקטנות ביותר באירופה.
ההתרגשות היתה מובנת, לפחות בזמן קבלת המברק. לא היה כדבר הזה מזמן שמואל הנגיד בממלכת גרנדה המוסלמית בספרד, במאה ה־11. מזמן לזמן, יהודים הועמדו בכהונות רמות פה ושם. הם נטו להיות חילונים, או מומרים. אבל רב אורתודוקסי? בלטביה?
יהודי הזמן ההוא, שהתרגלו לקרוא ידיעות קודרות ממזרח אירופה על פוגרומים ועל חקיקות אנטישמיות, התקשו להאמין למראה עיניהם.
לטביה בשום פנים לא היתה הגרועה ביותר ביחסה ליהודים. אבל גם לא היתה מזהירה. חיו בה אז 95,000 יהודים, בערך 5% מהאוכלוסייה. על יהודים נאסרה הקצונה בצבא, ושערורייה פרצה כאשר קצין נשא יהודייה לאישה. לפי נתוני 1925, רק 21 יהודים שימשו בשירות המדינה, עוד שניים עבדו בדואר, ואחד היה שוטר. הגבלות לא פורמליות על יהודים היו באוניברסיטאות. עם זאת, חמישה יהודים ישבו ב'סאיימה' (saeima), בית הנבחרים הלטבי, מתוך מאה חברים. מספרם התאים לחלקם היחסי באוכלוסייה.
אחד החברים היהודים היה הרב מרדכי נורוק, עסקן דתי ציוני נמרץ, ששמו התחיל להיוודע בחוגים ציוניים הרחק מלטביה. הוא היה נציג תנועת 'המזרחי', אמה־הורתה של המפד"ל, וסבתא־רבתא של 'ימינה'. אבל הרב נורוק לא הגביל את תחומי העניין שלו לעולם היהודי. הוא היה אחד הפעילים הבולטים בהתאגדות של מיעוטים לאומיים, שעשו יד אחת כדי להבטיח את זכויותיהם.
בשיא כוחם, בפרלמנט של לטביה ישבו 16 בני מיעוטים: גרמנים, יהודים, רוסים ופולנים. נורוק היה הבולט שבהם, ומהם נבע כוחו הפוליטי. כאשר הוזמן להרכיב ממשלה, היה מקום להניח שיביא איתו את הנדוניה של גוש המיעוטים.
פטריות שלאחר הגשם
מלחמת העולם הראשונה נועדה "לכונן עולם בטוח בשביל הדמוקרטיה", ברוח חזונו של וודרו וילסון, הנשיא האידיאליסטי של ארה"ב (אשר דגל באותו הזמן בהפרדת גזעים מבית. לכו תבינו).
בפעם הראשונה בהיסטוריה, מדינות־לאום בתור שכאלה הופיעו במזרח אירופה ובמרכזה, כפטריות שלאחר הגשם. הן עשו צדק עם עמים קטנים, שחירותם הפוליטית והכלכלית נגזלה במשך דורות. אבל מדינות הלאום עצמן היו מטופלות במיעוטים לאומיים, מי יותר ומי פחות. המעצמות המנצחות של מלחמת העולם הראשונה חייבו אפוא את המדינות האלה לחתום על אמנות מיוחדות כדי להבטיח את שלום מיעוטיהן. מלאכת האכיפה הוטלה על חבר־הלאומים, הגלגול הקודם של האו"ם.
רוב המדינות החדשות שנאו את האמנות. הן חשבו אותן לעלבון לכבודן ולהפרת ריבונותן, ועשו כמיטב יכולתן לרוקן את האמנות מתוכן. אבל בשנים הראשונות של עצמאותן הן נאלצו לחרוק שיניים, להעניק זכויות אזרח מלאות, ולהבטיח גם זכויות מיוחדות בחינוך ובתרבות.
חלק מן היהודים לא היו בטוחים בחוכמת העמידה על זכויותיהם, או בחוכמת ההשתתפות הפעילה בחיי המדינה שבפרלמנט שלה הם שירתו. הם העדיפו מסורת רבת ימים של שתדלנות זהירה ודיסקרטית. ביהודים "הסתתר הפחד התמידי שמא ייהפך נושא מסוים ל'עניין יהודי', זה הפחד של 'מה יאמרו הגויים?'", הסביר לימים אחד הפוליטיקאים היהודיים המעמיקים ביותר בלטביה, מאקס מתתיהו לזרסון, ציוני סוציאליסטי שנבחר לסאיימה פעמיים.
אבל לפני מאה שנה, רוב היהודים לא התביישו לעשות שרירים פוליטיים. בפולין, ב־1922, הם הצליחו לבחור את הגוש הגדול ביותר של יהודים, שישב באיזשהו בית נבחרים בעולם עד להקמת מדינת ישראל. הם עשו כן באמצעות שיתוף פעולה בינם ובין עצמם, בין שמאל לימין, בין חילונים לחרדים, במסגרת "רשימה משותפת" (כך ממש הם קראו לה); ובאמצעות שיתוף פעולה חסר תקדים עם מיעוטים לאומיים אחרים.
התוצאה היתה שבסוף 1922, הגוש היהודי בסיים (פרלמנט) הפולני היטה את הכף לטובת מועמד השמאל לנשיאות. הלאומנים הפולניים לא ידעו את נפשם מזעם. הם קראו לאיש, פרופסור נעים הליכות ששמו היה גבריאל נארוטוביץ', "הנשיא של היהודים", והתחילו שיסוי ארסי נגדו. הוא נרצח חמישה ימים לאחר השבעתו.
הם לא רצו להיות מיעוטים
כל המיעוטים, בכל המדינות, התחבטו בשאלה מה לעשות בכוח הפוליטי שאמנות המיעוטים העניקו להם. בפולין, שליש האוכלוסייה היו מיעוטים, ובלטביה הקטנטנה המיעוטים החזיקו חמישית ויותר.
מכנה משותף ברור היה שהמיעוטים לא בחרו לחיות במדינת הלאום. שנתיים קודם הם היו נתיניה של מדינה זרה. הם לא זזו ממקומם. מקומם הוא שזז. הם נפלו תחת שליטתו של לאום, שהם לא היטיבו להכיר, או לא החשיבו. מדינה לטבית (או אסטונית) בתור שכזאת מעולם לא היתה קיימת, אפילו לא על הנייר.
והנה היא נולדה, ואימצה לשון לאומית שרוב בני המיעוטים לא דיברו, והתחילה במאמץ מסיבי להעניק ללטבים בכורה במדינתם. יעד מרכזי שלה היה הפקעת קרקעות מבעלי-אחוזות גרמניים לצורך חלוקתן בין איכרים לטביים קשי־יום.
אבל לטביה החדשה גם הסכימה, או נטתה להסכים, להעניק אוטונומיה תרבותית לכל אחד ממיעוטיה. כך למשל הם הורשו לנהל בתי ספר בלשונותיהם הלאומיות. מוטב לזכור שערכם של פלורליזם ושל רב-תרבותיות עדיין היה מוגבל. רווח החשש, שזכויות למיעוטים יחלישו את המדינה, שהייתה ממילא פגיעה מבית ומחוץ.
אצל היהודים שאלת החינוך הייתה מסובכת. קודם כל, מה תהיה לשון ההוראה. עברית? יידיש? רוסית? גרמנית? מספר ניכר של יהודים דיברו בכל אחת מן הלשונות האלה. הראשונה ייצגה ציונות. השניה ייצגה בייחוד את המוני העם, שהיו מזוהים עם השמאל. השלישית והרביעית ייצגו דרגה כלשהי של טמיעה, אם כי לא בהכרח של התבוללות. וכמובן עמדה השאלה של מקום הדת בבתי הספר. הרוב הגדול של יהודי לטביה לא היו חרדים.
האינטרס העצמי - או תיקון עולם?
הרב נורוק התחיל את פעילותו הציונית ב־1903. הוא היה מצעירי הצירים בקונגרס הציוני האחרון שניהל הרצל. הייתה אפילו חליפת מכתבים בינו למייסד הציונות, והוא פגש אותו פנים אל פנים לפחות פעם אחת.
שם הוא שמע את הרצל מלמד סנגוריה על התראותו השנויה במחלוקת עם שר הפנים הרוסי הידוע לשמצה פון פלהווה (Plehve), אנטישמי נפסד שידו היתה בפוגרומים. הרצל הפציר בפלהווה לבטל איסור על פעילות ציונית. השר הרוסי נעתר לו, ובלבד שהציונים יתחייבו להגביל את פעילותם להגירה לארץ ישראל בלבד. בעיני יהודים רבים זה היה אקט של מעילה באמון. היתכן לדרוש שהם יגבילו את עצמם לפן אחד, לא ריאלי, של חייהם, ויוותרו על מאבק לטובת זכויותיהם האזרחיות?
הדילמה הזו תוסיף לפעם ביהודי מזרח אירופה ב־35 השנה הבאות, עד השואה: האם עליהם להועיל רק לאינטרס העצמי המיידי שלהם, או להרהר גם בתיקון העולם שבתוכו הם חיים. לטביה ביטאה יפה את הדילמה.
נורוק מוציא את 'הבימה'
נורוק בא מרקע דתי. מצד אמו, היו לו קשרי משפחה עם רבנים בולטים. אביו ואחיו שימשו "רבנים מטעם", תחת המשטר הצארי. נראה שלו ולמשפחתו היו יחסים טובים עם השלטונות. כאשר פרצה מלחמת העולם הראשונה, והחזית התקרבה אל ריגה, חלק ניכר של יהודי האיזור גורשו אל תוך רוסיה.
לנורוק הרוסים הציעו להישאר, ולשמש צנזור בשירותם. הוא העדיף גירוש, ובילה את המלחמה בפטרבורג ובמוסקבה, בסיוע לפליטי מלחמה יהודיים. סביר להניח שהיה נשאר ברוסיה, אילמלא פרצה המהפכה הבולשביקית, שאסרה עד מהרה על פעילות יהודית עצמאית.
נורוק שב אפוא לריגה בזמן שהמדינה הלטבית החדשה התחילה להתארגן. העסקן הציבורי מצא את מקומו בפוליטיקה הפרלמנטרית המסובכת והרעשנית של המדינה הבאלטית הקטנה. הוא גם הוסיף לדאוג ליהודים. אפשר שלנורוק אנחנו חייבים את תיאטרון הבימה, בכך שהוא מילא תפקיד מפתח בהוצאתו ממוסקבה והבאתו לריגה, לאחר שהבולשביקים השלימו את השתלטותם על רוסיה.
לטביה 1925, או ישראל 2021?
לטביה נולדה על חורבות האימפריה הרוסית. במשך שנתיים התחוללו מלחמות על אדמתה, ומשטרים נכנסו ויצאו. שתי אימפריות, הרוסית והגרמנית חשבו שאין לה סיבה להתקיים. הצלחתה להתחמק מאחיזתן היתה תוצאה של צירוף נסיבות נדיר: התמוטטות האימפריות כמעט בעת ובעונה אחת. הצלחה שכמעט מנוגדת לשכל הישר. לטביה הייתה זקוקה לשיעורים ניכרים של רצון טוב, מצד זרים ומקומיים. הצורך הזה השפיע על כיווניה הפוליטיים.
החוקה שלטביה תפרה היתה דמוקרטית למהדרין, והעניקה ייצוג יחסי לכל המשתתפים. התוצאה, הידועה יפה לישראלים, היתה חוסר יציבות כרונית. הממשלות התקשו למצוא רוב פרלמנטרי, והיו זקוקות ללשונות־מאזניים. לכך המיעוטים התאימו.
אם ישראלים נתקפים אסוציאציות, אין זה אלא מפני שהמבנה המפלגתי של ישראל, ושל התנועה הציונית, שאל בנדיבות מן הדגמים הפוליטיים של מזרח אירופה. במידה לא מעטה, ישראל היא בתן הפוליטית של פולין ושל המדינות הבלטיות. מרדכי נורוק עצמו יקח חלק בהמשך בהקמת קואליציות במדינת ישראל. את נסיונו רכש בסאיימה של לטביה.
בין 1920 ל־1926 היו בלטביה תשע ממשלות. אף אחת מהן לא כיהנה יותר משנה אחת. אחדות כיהנו למשך חצי שנה בלבד. עניין רגיל היה שבכל קואליציה ישבו חמש או שש מפלגות, או רסיסי מפלגות.
הסוציאל דמוקרטים אמנם ניצחו בבחירות של 1925, אבל היו רחוקים כדי 19 מושבים מרוב מוחלט. מה מעניין לקרוא, שאף כי למפלגה העיקרית של השמאל היו 32 מושבים, את הממשלה הקימה השניה בגודלה, הימנית, עם 16 מושבים; 1925 בלטביה, לא 2021 בישראל.
הקואליציה הזו החזיקה מעמד ארבעה חודשים וחצי. תחתיה קמה עוד קואליציה ימנית, שנפלה כעבור שלושה חודשים. ב־9 בדצמבר 1926, סוכנות הידיעות היהודית JTA דיווחה ש"את תבוסת הממשלה גרמו קולות הצירים היהודים". ומדוע החליטו היהודים להצביע נגד הממשלה? הבה נצבוט את עצמנו לפני שנאזין. בגלל סירובה לחוקק חוק אזרחות, שיאפשר ליהודים חסרי נתינות, המתגוררים על אדמת לטביה, להתאזרח בשוויון מלא. ללא חוק כזה, דווח, "אלפי יהודים בלטביה תקועים במצב של 'אנשים ללא ארץ'".
הרב מגיש את עץ חג המולד
זו כמעט הפעם הראשונה בהיסטוריה, אולי היחידה, שבה צירי פרלמנט של המיעוט היהודי הפילו ממשלה בארץ מגוריהם. נראה שרוב הלטבים משכו בכתפיהם. ממשלות קמו ונפלו בתכיפות כזו, שעוד נפילה אחת לא עשתה רושם מופרז על המתבוננים.
אף על פי כן, המהלך הבא לא היה מובן מאליו. נשיא לטביה, יאניס צ'אקסטה, הגיב באופן פרגמטי לחלוטין: הם הפילו, שהם יקימו. ב־14 בדצמבר דיווחה JTA שצ'אקסטה הטיל על הרב מרדכי נורוק להקים ממשלה חדשה. "זו הפעם הראשונה שבן מיעוטים מוזמן להקים ממשלה באחת המדינות הבאלטיות", נכתב. אפשר לחשוב על איפיון קצת יותר דרמטי של הראשוניות הזו, כמו "היהודי הראשון", או "הרב הראשון זה 900 שנה".
אף כי הידיעה פורסמה ב־14 בדצמבר, ההזמנה לנורוק יצאה קודם. צילום בעיתון לטבי מראה אנשים, שישראלים היו מכנים "צוותי המשא־ומתן הקואליציוני": הרב נורוק, לצד הציר היהודי השמאלי מקס מתתיהו לזרסון, מסובים בשולחן ארוך עם צירי פרלמנט, כדי לדבר על הרכב הממשלה הבאה.
ברור למדי מה חשבו בקוטב הימני לאומני של לטביה. עיתון ימני קיצוני, 'לאטביס' ('הלטבי'), פירסם ב־19 בדצמבר קריקטורת ענק תחת הכותרת "פגישת שבת של ממשלת נורוק". הרב עצמו נראה שם, עטוף בטלית, עם מניין שלם של יהודים, חבושים כיפות ענקיות, מתנועעים בתפילה, עיניהם נעוצות בסידוריהם, פמוטות מימין ומשמאל.
עיתון אחר המתין עד ערב חג המולד, 24 בדצמבר, כדי לצייר את הרב נורוק, הנראה יותר כמו מנהיג קוזאקי, מניף עץ ענקי המקושט מריונטות, שהם שרי הממשלה שהקים ושאותם הוא עמד לכוון. "סנטה קלאוס מגיש את עץ חג המולד לאומה הריבונית", מלגלגת הקריקטורה.
קריקטורה בעיתון שלישי הציגה את נורוק בבגדי נווד, תרמיל על כתפיו, מבקר מגדת עתידות צוענית. היא גומרת עליו את ההלל. "אדוני היקר", היא אומרת, "קומתך כקומת הגיבור, קולך כעוגב. אתה בר מזל. נועדת לגדולות. ראשות הממשלה מתאימה לך להפליא". ואז מוסיפה, "האם אתה מכיר את הדרך לפלשתינה?" לשון אחר, אדוני היקר, זו אינה ארצך. השמר לך.
"ראשי היהודי החכם"
מעניין אגב ששני ראשי ממשלה קודמים של לטביה היו ממוצא יהודי, עם שמות יהודיים, אף כי בעצמם לא היו יהודים. אחד היה "מאירוביץ'", השני היה "סמואל". אין זה מן הנמנע שעצם נוכחותם של בעלי שמות יהודיים בפסגת הכוח הקלה על הנשיא לזמן את נורוק.
הנשיא עצמו היה ותיק מאבק העצמאות, פרופסור למשפט בינלאומי, אינטלקטואל כבד ראש שהיה קורא כל דוח דיפלומטי מנציגי ארצו בחו"ל. עד כמה שאנחנו מסוגלים לרדת לסוף דעתו (לרוע המזל הוא מת בדיוק שלושה חודשים אחר כך), הוא בהחלט התכוון להעמיד את נורוק בראש הממשלה, לא רק להשתמש בשירותי המרכבה שלו.
אבל נראה שהאפשרות הזו כלל לא עלתה על דעתו של נורוק. על אף תאבונו הפוליטי, הוא זכר היטב מה קרה בפולין ב־1922 ל"נשיא של היהודים". לא זו בלבד שנורוק לא התייצב בראשות הממשלה שהקים, אלא שהוא אפילו לא צירף את עצמו אל הקבינט.
קריקטורה אחת מתארת את נורוק עומד בלשכת הנשיא, ואומר לו, "את המצב המסובך הזה לא יכולתי לפתור אפילו בראשי היהודי החכם". כל זה לא חסך מן הממשלה את התווית "ממשלת נורוק". אפשר למצוא בעיתוני לטביה של הימים ההם כותרות כמו "הרב היהודי נורוק הקים את הממשלה השלישית" (מאז הבחירות). כותרת מעין זו הופיעה גם בעיתונות היהודית בחו"ל.
"ממשלת נורוק" נכנסה לכהונתה ב־19 בדצמבר 1926. הנהיגה אותה המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, ועמד בראשה איש ששמו מרגיירס סקוייניקס (Marģers Skujenieks), אשר תואר כבעל דעות אנטישמיות. הוא היה אחד מפוליטיקאים לטביים רבים שנרצחו בידי סטאלין ב־1941.
ב־21 שנות עצמאותה של לטביה, בין שתי מלחמות העולם, רק יהודי אחד כיהן בממשלת לטביה, זו שהוקמה מיד לאחר העצמאות. שמו היה פאול מינץ, הוא היה מבקר המדינה הראשון, במעמד של חבר קבינט (אגב, הוא היה סבו של תנחום כהן־מינץ, כוכב העבר המהולל של הכדורסל הישראלי).
ב־1930, ראש ממשלה לטבי, הפעם ממפלגת האיכרים הימנית, ניסה לצרף את נורוק לקבינט כשר ללא תיק. הווטו בא מצד לא צפוי: אגודת ישראל, שנציגה בסאיימה, מרדכי דובין, לא החמיץ הזדמנות לנגח את נורוק.
שתדלן-על ששמו דובין
היחסים בין 'המזרחי' של נורוק לאגודת ישראל של דובין הצטיינו במרירות ובטינה אישית. הם שיקפו איבה עמוקה בין אורתודוקסים מודרניים לחרדים - ובין ציונים לחרדים. איבה שהייתה שזורה בגילויים מפליאים של קטנוניות.
'דבר' דיווח בינואר 1927, כי שני רבנים ציוניים, נורוק ולוין, התכוונו לערוך אזכרה לאחד העם, שעתה זה מת, בבית הכנסת הגדול של ריגה. החרדים הטילו וטו. "נימוקם - אפיקורסותו של אחד העם". זה היה כאין וכאפס, כמובן, לעומת התנהגותו של דובין כלפי מורים, שזוהו עם השמאל, בבתי ספר יהודיים במחצית השניה של שנות ה-30: הוא פיטר אותם בהמוניהם.
דובין היה גזור בצלמו הקלאסי של גביר יהודי, בעל בעמיו, עשיר מופלג, המסור לקהילתו על פי דרכו. עושרו בא לו מסחר עצים. הוא היה שתדלן-על, ששמו ותווי פניו היו ידועים יפה לאוכלוסיית לטביה. בעיתוני הזמן ההוא אפשר למצוא קריקטורות עסיסיות של דובין, המבטאות את כוחו והשפעתו. בניגוד לנורוק, הוא דיבר לטבית שוטפת, והופעותיו במליאת הפרלמנט היו וירטואוזיות. נאומיו נגד נורוק היו ארסיים, שזורים ברמזים על שחיתות ובגידה באינטרסים של היהודים.
למרבה ההשתאות, ב־1929, לאחר ההתמוטטות בוול סטריט שהתחילה את השפל הכלכלי הגדול, דובין נסע לארה"ב. אחת ממשימותיו היתה להסדיר הלוואת חרום ללטביה. קשה להאמין, אבל בדצמבר 1929 הוא התקבל אצל הנשיא הרברט הובר בבית הלבן. לא ברור אם הובר עזר לו, אבל נראה שדובין השיג את ההלוואה.
שעתו הגדולה של דובין באה ב־1934, כאשר קרל אולמניס תפס את השלטון בכוח, הקים דיקטטורה, ופיזר את המפלגות הפוליטיות. בזה הסתיימה הקריירה הפוליטית הלטבית של נורוק. דובין, לעומתו, נעשה בן לילה יהודי־החצר של אולמניס, קיבל שליטה מלאה על הקהילה היהודית, והרודן הרעיף עליו גילויי ידידות פומביים. הנה כי כן, משני המרדכי של הפרלמנט הלטבי, ידו של החב"דניק דובין הייתה על העליונה.
יום השואה, שקל ואגורה
סיפורנו מגיע כאן אל קיצו, אם כי סיפוריהם של שני המרדכי רחוקים מסיום. הפרק הטראגי של חייהם רק עמד להיפתח. ב־1941, הפולשים הסובייטיים גירשו אותם אל ירכתי המזרח הרחוק. חודשים אחדים אחר כך, הנאצים פלשו, והשמידו כמעט את כל יהודי לטביה במהירות מסחררת, בעזרם הנדיבה של משתפי פעולה לטבים (כפי שקרה גם בשתי המדינות הבלטיות האחרות, ליטא ואסטוניה). בין הנספים היו נשיהם וילדיהם של נורוק ודובין.
דובין מעולם לא הצליח לצאת. הוא הוחזק במחנות כפייה עד מותו, ב־1956. נורוק דווקא הצליח, אולי בגלל גמישותו הפוליטית, ואולי בזכות קשריו הטובים בחו"ל. הוא נחלץ מהשבי הסובייטי בסוף המלחמה, עלה לארץ, הצטרף אל הפוליטיקה, שימש חבר כנסת, וכיהן במשך חודש וחצי כשר הדואר בממשלת בן גוריון השלישית (1951). הוא הסתבך בפלילים, נחשד בשחיתות ובעדות שקר, אבל נחלץ לבסוף בשלום.
הוא השאיר שתי ירושות מעניינות: את יום הזיכרון לשואה, שיזם עוד ב־1951; ואת ההצעה להחליף את שם המטבע הישראלי מלירה לשקל, שהציע ב־1958, 20 שנה ויותר לפני שהחילופים התרחשו. הוא גם הציע "אגורה" במקום "פרוטה".
נורוק היה מן המתנגדים החריפים ליחסים בין ישראל לגרמניה. זה מובן בהתחשב בטרגדיה של משפחתו ושל קהילתו. אבל ב־1959 הוא נסע לדרום אפריקה, וגמר את ההלל על משטר האפליה הגזעית שלה, שמנהיגיו תמכו בגלוי בנאצים בימי המלחמה. מזעזע לקרוא על פגישתו הלבבית עם שר החוץ של דרום אפריקה בימים ההם, אריק לוב, שקרא ב-1935 לחוקק חוקי נירנברג בדרום אפריקה נגד היהודים. לוב גם קרא לבנו Izan, היפוך אותיות של Nazi.
הרב מרדכי נורוק היה איש מורכב ורב סתירות, ועל אף הגינוי המשתמע להתנהגותו בשנותיו האחרונות אינני מציע לשפוט אותו. הוא עמד בצומת דרכים יוצא מגדר הרגיל, בזמן שהעולם הישן פשט צורה, והתחיל ללבוש צורה חדשה כאשר לאיש לא היה מושג מה תניב המוטציה. הוא ייצג את התקוות הרמות ביותר של יהודי זמנו, בעצם של אירופה כולה, לפני מאה שנה; הוא ראה את התקוות נכזבות במלואן, ואחר כך מתחדשות.
92 שנה לאחר שנשיא לטביה הטיל על הרב מדרכי נורוק להקים ממשלה, הפרלמנט של לטביה העצמאית בחר באגילס לוויטס, בנו של מהנדס יהודי מריגה, לנשיא הרפובליקה. קשה להגיד שהמעגל נסגר, מפני שלוויטס אינו חושב את עצמו ליהודי, אלא לפטריוט לטבי לאומי, שלא לומר לאומני. אבל נורוק היה כנראה מחייך חיוך קטן ומיוסר מגומחת קברו.
אני מקווה להרחיב את סיפורם של שני המרדכי באתר הרשת שלי, שכתובתו לעיל. אני אסיר תודה לעזרתם של מנהל המוזיאון היהודי בריגה, איליה לנסקי, jewishmuseum.lv; של יעקב לופט בישראל, חוקר יהודי לטביה ומזרח אירופה בכלל, המארגן מסעות היסטוריים מרתקים (jak.luf.3 בפייסבוק); ושל ההיסטוריון הלטבי-אמריקאי Aldis Purs, באוניברסיטת וושינגטון בסיאטל. אני מפנה את המתעניינים לאוסף העיתונות היהודית המרהיב של הספריה הלאומית בירושלים.