חניון טסים בכפר טרומן / צילום: תמר מצפי
הנחלות במושבים הפכו ברבות השנים למקום שבו רבים אוהבים לשתות את הקפה שלהם, לבלות במסעדה טובה או לצאת לפעילויות פנאי ונופש. לצד זאת, הן מושכות לא מעט עסקים הזקוקים לשטחים נרחבים של אחסון, מסחר ותעשייה. המשותף לכל השימושים הללו הוא החריגה מן הייעוד המקורי של אותן נחלות - חקלאות. לפני ימים ספורים ניתן אחד מפסקי הדין החשובים של בית המשפט העליון בסוגיה המלווה את המגזר החקלאי זה עשורים (ע"א 1594/20 קלקודה נגד רשות מקרקעי ישראל).
רקע: בני הזוג קלקודה מכפר טרומן, חברי האגודה השיתופית במושב ורפתנים לשעבר, החזיקו בשתי נחלות במושב וקיימה עליהם פעילות לא חקלאית נרחבת של אחסנה, צימרים והשכרת מבנים לצדדים שלישיים. בין שלל היוזמות המסחריות שלהם בלטה במיוחד יוזמה אחת, שניצלה הקרבה לנתב"ג לצורך הפעלת חניון המספק שירותי חניה והסעה לנתב"ג. רשות מקרקעי ישראל ניהלה במהלך השנים נגד הזוג הליכים משפטיים שונים, ויצחק קלקודה אף הורשע פעמיים בעבירות של שימוש אסור במקרקעין והפרת צווים שיפוטיים, אלא שכל זאת לא מנע ממנו להמשיך להפעיל את העסקים. בשל התנהלות זו הגישה רמ"י תביעה לבית המשפט המחוזי מרכז שבה ביקשה להורות בין השאר על השבת הנחלות לרשותה, על ביטול זכויות בני הזוג בהן ועל תשלום דמי שימוש של מיליוני שקלים מתוך רווחי העתק שצברו.
ההחלטה: בית המשפט המחוזי קיבל את תביעת רמ"י וקבע כי התנהלות הזוג הייתה חמורה וכי הם "צפצפו על הוראות החוק, על החלטות בית המשפט, על החלטות מועצת מקרקעי ישראל ועל הוראות הסכם המשבצת". הם נדרשו לשלם דמי שימוש של יותר משבעה מיליון שקלים, ונקבע כי אינם חוכרים לדורות כפי שטענו אלא ברי-רשות בלבד. בית המשפט העליון אישר כמעט את כל קביעותיו של בית המשפט המחוזי, בהדגישו כי התנהלות קלקודה הייתה "חמורה, הן לאור טיב הפעילות שהתקיימה בנחלות, הן לאור היקפה הנרחב, הן לאור משך הזמן הממושך שבו התקיימה הפעילות האסורה והן לאור מספר המבנים הבלתי-חוקיים שהוקמו בנחלות". עוד עמד בית המשפט על החומרה היתרה והקיצונית בהתנהלותם של קלקודה, על הנסיבות החמורות של המקרה, ועל-כך שמדובר בהפרות רבות מצדם, ללא תיקון דרכיהם.
בית המשפט קבע כי הפרת הסכם המשבצת עם רמ"י אכן מקנה לה זכות לבטל את ההסכם ולקבל בחזרה את הנחלות לרשותה. עוד אישר בית המשפט העליון את הקביעה שמעמדו של חבר אגודה הוא כשל בר-רשות ולא יותר מכך - ודאי לא חוכר לדורות, אולם גם אם היו חוכרים לדורות הייתה עומדת לרמ"י זכות ביטול והשבה. לבסוף קבעו השופטים כי הסנקציה החמורה של השבת הנחלות לא חייבת להישמר למקרים קיצוניים בלבד: "מקום בו תכלית ההסכם אינה מוגשמת, יש להותיר בידי רמ"י - האמונה על שמירת המשאב הציבורי המוגבל ויקר הערך של מקרקעי ישראל - את הכלים לבטלו".
המשמעות: בית המשפט מדגיש בהחלטתו את מעמדו של הסכם המשבצת עם רמ"י, שתכליתו לאפשר ניצול של הקרקע לצורכי חקלאות בלבד, וקובע כי כשמדובר בהפרה של ההסכם - גם הפרה חד-פעמית ו"קלה" של קיום פעילות מסחרית בנחלה - הרי שיש בכך לפגוע בתכלית ההסכם. עם זאת בית המשפט גם עומד על עוצמת ההפרות, על מספר המבנים שנכללו בהפרה, על ההליכים המרובים שהתנהלו, את ההתעלמות השיטתית משלטון החוק ואת הריחוק של הפעילויות המסחריות האסורות מפעילות חקלאית מותרת.
לא הרי הפעלת חניון לטווח ארוך כהרי הפעלת משתלה; ולא הרי הצבת מכולות רבות לאחסון, ציוד ומשרדים, כהפעלת מרפאה או עסק של קוסמטיקה לשימוש בעל הנחלה. על כן, מתן משקל רב לעוצמת ההפרות ולמספרן, היא מהלך נכון וראוי, שטוב שבית המשפט נקט בו. עתה, לאורו של פסק הדין, צריכות גם הרשויות להקפיד להתייחס לחומרת ההפרות ולמספרן, בבואן להטיל את הסנקציה על חקלאים מפרים. רוצה לומר, אל לה לרמ"י לנופף בחרב השבת הנחלות לידיה בכל מקרה ומקרה: החלטת בית המשפט עובדת לשני הכיוונים, וכאשר ההפרה קלה ואינה שיטתית - דווקא יש להקל בהטלת הסנקציה.
במציאות המשתנה של ימינו, כשהעיסוק בחקלאות הופך פחות ופחות כדאי כלכלית, וכשמספר החקלאים צונח, אין אלא להתאים את הדין למציאות ולאפשר יחס סובלני יותר מצד הרשויות והכרה בפעילות שאינה בליבת הפעילות החקלאית - כל עוד לא מדובר בהפרות חמורות, מרובות ובוטות, כפי שהיו במקרה של קלקודה. הדבר נכון ביתר שאת במושבים הממוקמים בפריפריה, שבהם אפשרויות התעסוקה מצומצמות יותר, ושהאינטרס המובהק של המדינה הוא לעודד בהם התיישבות.
הכותב הוא ראש תחום אגודות שיתופיות והמגזר החקלאי במשרד תדמור לוי ושות'