כנרת צדף / צילום: איל יצהר
אישי: בת 41, אם בהורות משותפת עם אישה לשתי בנות, גרה במושב בן שמן
מקצועי: יו"ר איגוד ההתעמלות של ישראל לשעבר ומנהלת אגף הספורט במרכז הפועל
אני: "בקוטביות שבין קשיחות לרכות, והיכולת לבחור תזמון מדויק וסיטואציה נכונה לשימוש בכל אחת מהן".
ילדות: "נולדתי בכפר הנוער בן שמן, ההורים היו עובדי פנימייה. בגיל 8 עברנו לגור במושב. הייתי ילדת רחוב, ילדות כיפית שבה ביליתי במגרשי המושב. אבא היה מורה לחינוך גופני, והוא הכניס בי את האהבה לספורט. בגיל 4 התחלתי לאמן את עצמי בכדורגל. בבית הספר הייתי יותר טובה מרוב הבנים, אבל כשיחקנו מול בתי ספר דתיים, לא נתנו שאשחק".
קריירה: "מגיל 17 עד 23 שיחקתי כדורגל נשים, כשבדיוק הקימו לכך מסגרות בארץ. במכבי חולון לקחנו בתוך שלוש עונות אליפות וגביע ושיחקנו בגביע האלופות באירופה. ואז הפסקתי כי אני ממצה דברים במהירות, ובשנה האחרונה כבר שעמם לי. עניין אותי יותר איך סוגרים חוזים עם שחקניות, איך משיגים תקציבים. המאמן שלי שם לב לזה והציע לי להיות מנהלת קבוצה, במקביל לתואר בחינוך גופני בווינגייט. לאיגוד ההתעמלות נכנסתי ב-2010, בהתחלה במלחמות גדולות, אבל בהמשך נרגעתי".
אימהות: "יש לי שתי בנות שנולדו בהורות משותפת עם אישה. לא התחתנו, אבל אנחנו מגדלות אותן ביחד, בשני בתים נפרדים. הבנות שלי הן החיים שלי. יש לי יומיים קדושים בשבוע שאני איתן אחר הצהריים ולא תמצא אז שום פגישה ביומן שלי. זה גם שומר לי על השפיות, שם אני לגמרי מרגרינה".
המשבר: "לא יכולתי לשאת את העומס. העבודה באיגוד הייתה משרה מלאה, בהתנדבות - והיא פגעה בעבודה שלי במרכז הפועל, משם המשכורת. הייתי גם בדירקטוריונים שונים והגעתי למצב שהיומן שלי פשוט קרס. קמתי בבוקר ביום אחד בינואר ופשוט התפוצצתי. הבנתי שאני עלולה לאבד הכל. לא היה לי אפילו זמן לילדות שלי, הייתי כל הזמן עצבנית ומוטרפת.
יעל ארד: יעל ארד שכנעה אותי לחזור בי. היא באה אליי הביתה, הסתכלה לי בעיניים ואמרה: את תצטערי על זה. חכי לאולימפיאדה. בעקבותיה החלטתי לחזור. המנהלים של מרכז הפועל הבטיחו לחכות לי, אבל יורם אורנשטיין (מנכ"ל המרכז) אמר לי: 'לא משנה מה קורה במשחקים, במטוס חזרה את מתפטרת'. לפני הטקס כאן בארץ כל מיני אנשים הציעו לרכוב על התהילה, להצטלם עם הנשיא, אבל אמרתי לא תודה, אני רוצה ללכת".
האולימפיאדה: "ציפיתי לשלוש מדליות מקבוצת ההתעמלות, הייתי קצת חזירה. לגבי הצבע, לא דמיינתי תרחיש של שתי מדליות זהב, אבל אחרי ארטיום (דולגופיאט, זוכה הזהב בתרגיל הקרקע בטוקיו) כבר נפתח לי התיאבון. המתח בתחרות הוא משהו שקשה לשאת פיזית, הלב בקושי עומד בזה. היו לי ממש לחצים בחזה. אבל הסיפוק מטורף. בהתעמלות אין שעון, אין גול, זה לא ענף מדיד - וזה נוראי. הניצחון שלנו בטוקיו על הרוסים הוא מבחינתי סגירת מעגל של עשר שנים".
נטע ריבקין: "כשהייתי בהנהלה, התעמתתי עם נטע ריבקין כי יצאתי נגד התקנון, שאיפשר שהמאמנת שלה תשפוט אותה בתחרויות. היום אני מבינה שטעיתי בגדול. דקה אחרי שזכינו במדליה התנצלתי בפניה. בדיעבד, אולי הייתי מהאנשים שהפריעו לה לזכות במדליה. אני והאנשים מסביבי באיגוד פשוט לא הבנו אז כלום. נטע גדולה מהחיים ומפרגנת לזכייה של לינוי בזהב. היה להן קשר מאוד קרוב. זה מראה על גדולה של בן אדם, שלא מתעסק באכלו לי שתו לי".
ספורט נשים בישראל: "אנחנו עדיין רחוקים מארה"ב שנות דור בכדורגל נשים. צריך לגרום להורים להרגיש בטוחים לשלוח את הבנות למגרש. כרגע זה לא המצב, המגרשים רעועים, והמאמנים - כל מי שלא נותנים לו לאמן בנים, זורקים אותו לבנות. לגבי מנהלות בספורט - אני דואגת לשנות את התמונה. אם תסתכל בשיחות האחרונות שלי בענייני עבודה, רובן עם נשים. אנחנו דור של נשים רעבות שבאות לשנות את עולם הספורט".
תפיסת עתיד: "יש לי שני חלומות: בטווח הקצר - לכהן כמנכ"לית מרכז הפועל. לטווח הארוך, להגשים חלום ילדות ולהקים בהתנדבות מנהלת שתנהל את כדורגל הנשים בארץ".