סמדר שאול, אונ' ת''א / צילום: כדיה לוי
גלובס ביקש מחמישה דוקטורנטים מבטיחים לספר מה השפיע על בחירת המסלול שלהם ואיך המחקר שהם עושים היום יכול לעזור לנו בעתיד
ההחלטה להיות חוקרת: "רציתי להיות מדריכת טיולים, אבל כשכתבתי סמינריון בפסיכולוגיה, נהניתי מאוד מהתהליך שבו שזרתי עוד מחקר ועוד מחקר לרעיונות יותר ויותר מורכבים. התחושה הייתה של יצירת אמנות, של ביטוי עצמי. זה קסם לי. אז את הטיולים השארתי כתחביב".
ממנהיגות נשית לארגוני טרור: במסגרת לימודי התואר השני בפסיכולוגיה חברתית, התמקדה שאול בחקר מנהיגות נשית. "נתקלתי במחקרים של פרופ' אליס איגלי מאוניברסיטת נורת'ווסטרן, שעסקה במאפיינים של מנהיגות נשית לעומת גברית, והאופן שבו נשים לפעמים חוות קונפליקט זהות משום שתכונות שנחשבות חיוניות למנהיג אינן נחשבו נשיות.
"גם אני, כמפקדת בצה"ל, הרגשתי איזשהו דיסוננס. כשאני על מדים, כאילו אין אינטגרציה בין הזהות שלי כקצינה לבין הזהות שלי כסמדר. כשקראתי את מחקריה של איגלי בנושא הקליקה הגברית, והאתגר של מנהיגות נשים בסביבה גברית, זה נתן לי רוגע. הבנתי שזו לא רק אני, שזה תחום שנחקר, שיש לו שם".
במחקר שלה, הראתה שאול שככל שהנשים הצליחו לשלב יחד את הזהות המנהיגותית שלהן עם הזהות הנשית, כך הן חוו את עצמן ונחוו על ידי הקבוצה שהובילו כאותנטיות יותר וכמנהיגות אפקטיביות יותר.
בתואר השלישי, שאול התרחקה מהקונפליקט הפרטי שלה למחקר של ארגוני טרור. "במהלך התואר השני בפסיכולוגיה חברתית עסקתי, כעוזרת מחקר, בפרויקטים בנושאי אלימות פוליטית, והתהליכים ברשתות שמחריפים קונפליקטים בין קבוצות, וככה נשאבתי לעולם הזה.
"בין היתר השתתפתי במחקר שעסק בתופעת הסכינאות בישראל, בשנים 2015-2016, שהתפשטותה כמגפה חברתית. המחקר הזה חשף אותי למושג ההדבקה הרגשית, כלומר היכולת לאמץ את התחושות הרגשיות של האחר בלי שאנו מודעים לכך. זו טכניקה שמשתמשים בה גם, למשל, בשיחות מכירה. אנחנו מייחסים רגשות שלנו למשהו שקרה לנו, אבל בעצם אימצנו תחושות של אחרים. התהליך הזה יכול לגרום ל'הדבקה' בקונפליקט בין קבוצתי, כך שהוא נמשך גם בדורות הבאים.
"למשל, היה מקרה שבו מישהי נפגעה מחיילי צה"ל והיא רצתה לבצע פיגוע, אז יכולות להיות לזה תגובות שונות ומגוונות. ברשתות החברתיות אמרו 'דמיין שזו אחותך', ככלי להדבקה רגשית".
למה דוקטורט בחוג להיסטוריה: "כשהבנתי שאני רוצה להישאר בתחום המחקרי ולעשות דוקטורט, כבר הייתי עמוק במחקרים שעוסקים בארגוני טרור ותהליכי רדיקליזציה. רציתי לחקור את התופעה מתוך המרחב התרבותי שבה היא מתקיימת, ולכן החלטתי לעשות את הדוקטורט בחוג להיסטוריה, שאיפשר לי ללמוד את השפה הערבית והיסטוריה של האסלאם".
במסגרת הדוקטורט, שאול חוקרת תהליכי רדיקליזציה במרחב אפגניסטן-פקיסטן בתקופת הפלישה הסובייטית לאפגניסטן, במקביל להיותה עמיתת מחקר במרכז על שם משה דיין באוניברסיטת תל אביב.
המחקר פוגש אקטואליה: נפילת אפגניסטן לידי תנועת הטליבאן הפנתה זרקור אל תחום מחקרה. "כדי להעריך את המצב, יש משמעות להיכרות עם החברה והתרבות המקומיים, להכיר את ההבדלים בין הקבוצות האתניות במרחב ואת היחסים ההיסטוריים ביניהן, להכיר את הנוכחות של ארגוני טרור אזוריים ואת השאיפות ההיסטוריות של התנועה, ולהעריך את המידה שבה התנועה מסוגלת לפשרות כדי להשיג אינטרסים שבהם היא מעוניינת.
"במחקר אני חוזרת אחורה לשנות הפלישה הסובייטית, ולהגעת המתנדבים המוסלמים למרחב לסייע ללוחמים האפגנים בהסגת הסובייטים מהמדינה. תוך כדי העבודה אני נחשפת לעוצמת הקשרים שנרקמו בין המנהיגים האפגנים למנהיגים הערבים, כולל בן לאדן, מה שבהמשך יבסס את הקשרים בין אלקאעדה לטליבאן, סוגיה שנדונה היום בצורה נרחבת, מתוך ניסיון להבין אם הטליבאן יעמוד בהתחייבות לא לאפשר לארגונים לייצא טרור משטחי אפגניסטן.
"אחת הדרכים המעניינות היא לקרוא ספרי זיכרונות של מתנדבים זרים ושל לוחמים אפגנים שחושפים איך נראה היומיום במרחב באותן שנים. דרך זה גם לומדים שתהליך הרדיקליזציה באזור החל עוד לפני הקמת הטליבאן, וכבר בסוף שנות ה-80 מספרים על שינוי האווירה: לא רואים עוד נשים ברחובות וגברים נאלצים להאריך זקן ונמנעים ממוזיקה ומעישון". בימים אלה, עוסקת שאול במחקר של נשים תחת שלטון הטליבאן.
טרור ומגדר: "לעתים קרובות, בלי להתכוון, הקונפליקט המגדרי נכנס למחקר. למשל, כאשר חקרתי את תנועת בוקו חראם בניגריה, שמפעילה נשים כמחבלות מתאבדות, לעתים קרובות ללא רצונן, או הנושא של נשים באפגניסטן. קשה לעבור בין התחומים - הכתיבה שונה, צורת הדיון שונה, אבל הקסם הוא ביכולת להגיע מהאדם היחיד עד תופעה הרבה יותר רחבה".