שוחד / צילום אילוסטרציה: Shutterstock, Atstock Productions
עבירת השוחד היא, כידוע, החמורה בעבירות הכלכליות שיכול לבצע עובד או נבחר הציבור. בשנת 2010 החמירה הכנסת את העונשים על עבירת השוחד באופן שעונש המאסר המרבי למקבל שוחד הוגדל משבע שנות מאסר לעשר, והעונש המרבי לנותן השוחד הוגדל משלוש שנים וחצי לשבע שנות מאסר.
כיום, עבירת השוחד היא עבירת השחיתות המצויה במקום הגבוה ביותר במדרג החומרה בדיני העונשין של המדינה. לאורך השנים הורשעו לא מעט עובדי ונבחרי ציבור בקבלת שוחד (ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, השר אריה דרעי ואחרים), והוטלו עליהם עונשי מאסר בפועל. נגד נבחרי ציבור אחרים הוגשו כתבי אישום (ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו, ח"כ דוד ביטן ואחרים). עם זאת, נראה כי החמרת הענישה בשנת 2010 והעונשים שהוטלו במהלך השנים לא סייעו לביעור התופעה.
לצד כתבי האישום שהוגשו במשך השנים, המדינה לא הקפידה להגיש תביעות אזרחיות נגד מקבלי השוחד להשבת כספי השוחד שקיבלו. חלק מהכספים שהתקבלו כשוחד חולטו אומנם על-ידי המדינה, אולם נראה כי גם השימוש באפשרות זו נעשה באופן מוגבל.
למדינה, כמו גם לרשויות ציבוריות אחרות, כדוגמת הרשויות המקומיות, קיים כבר שנים רבות מסלול נוסף ומהיר להגיש תביעה אזרחית להשבת כספי השוחד, וזאת לאחר הרשעה בהליך הפלילי. את התביעה האזרחית להגשת כספי השוחד שקיבל העובד מגישה המדינה או הרשות המקומית, בכובען כמעסיק. התביעה מוגשת לאותו בית משפט שהרשיע בהליך הפלילי ומסתמכת על הראיות בהליך הפלילי. למרבה הצער, שימוש בכך כמעט לא נעשה.
בימים אלה קיבל בית המשפט העליון ערעור של המדינה, שסולל את הדרך להגשת תביעות נגררות כאלה בהמשך להרשעה בפלילים. מדובר בעובד מדינה שהורשע בכך שמסגרת תפקידו כרכז פיקוח על מחצבות, נדרש לבצע ביקורות פתע לשם מניעת חציבה אסורה. במספר הזדמנויות מסר העובד לבעלי המחצבות מידע מוקדם על הביקורות הצפויות, על-מנת שאלה יוכלו להימנע מחציבה אסורה בזמן הביקורת ומהחרמת כלי העבודה. תמורת המידע שמסר קיבל העובד שוחד בסך של כ-46,000 שקל. במסגרת עסקת טיעון בהליך הפלילי נגזרו על העובד 6 חודשי עבודות שירות וקנס של 20,000 שקל.
בהמשך להרשעה, הגישה המדינה תביעה אזרחית נגד העובד בדרישה להשבת מלוא כספי השוחד שקיבל. בית המשפט המחוזי, שהרשיע את העובד בהליך הפלילי, דחה את התביעה האזרחית וקבע כי אין למדינה עילה משפטית לתביעה, כיוון שהיא לא סבלה מחיסרון כספי; וכי נוכח הענישה הפלילית והטלת הקנס על העובד, אין מקום לחייבו גם בהשבת כספי השוחד.
בית המשפט העליון הפך פסיקה זו וקבע כי הענישה הפלילית אינה חוסמת תביעה אזרחית, וכי העובד עשה עושר על חשבון הציבור ובכך הפר את חובות האמון שלו כלפי המדינה כמעסיקתו. לבסוף, העובד חויב בהשבת מלוא הכספים.
פסק דין זה סולל למעשה דרך למדינה ולרשויות ציבוריות אחרות להגיש, במסלול מקוצר ומהיר יחסית, תביעות נגד מקבלי שוחד מורשעים להחזיר את מלוא הכספים שקיבלו. יש לקוות ששימוש במכשיר זה ישמש כלי הרתעה משמעותי נוסף - לצד ההרשעה בפלילים - לצמצום וביעור עבירה חמורה זו.
לטעמי, היועץ המשפטי לממשלה צריך להנחות את הרשויות להגיש תביעות השבה כאלה, ורק במקרים מיוחדים וחריגים להימנע מהגשתן. בקבלת השוחד מפר נבחר או עובד הציבור את חובות האמון שלו כלפי הציבור כולו וגורם נזק לציבור. לכן, יש לפעול נגדו להשבת כספי השוחד.
יתרה מכך, ברור כי כדי שתיווצר הרתעה אמיתית, יש להגיש תביעות להשבת השוחד נגד כל אותם נבחרי ציבור בכירים שהורשעו בקבלת שוחד בסכומים גבוהים, ולא רק נגד עובדים שהואשמו בקבלת שוחד בסכומים נמוכים. אם המדינה הקפידה לעשות זאת כשמדובר בשוחד של עשרות אלפי שקלים בודדים, כמו במקרה הזה - עליה להקפיד גם כשמדובר בשוחד של מאות אלפים ומיליוני שקלים.
הכותב הוא שותף מייסד במשרד רובין שמואלביץ המתמחה בדיני עבודה