בבוקר ה־1 במרץ, 2017, עבדו קתרין מורק ולינדה אלטרוב ברג ב"נורסטדטס", הוצאה לאור בשוודיה, כשקיבלו אימייל יוצא דופן. עמיתה בוונציה ביקשה מסמך סודי ביותר: את כתב היד העתידי של הספר החמישי בסדרת "מילניום" של סטיג לרסון. הספרים, שמגוללים את סיפורה של ההאקרית והבלשית ליסבת סלנדר, נמכרו בלמעלה מ־100 מיליון עותקים. דייויד לגרקרנץ, סופר שוודי נוסף, לקח על עצמו להמשיך את הסדרה אחרי מותו של לרסון, וספרו האחרון, "הנערה שהשיבה עין תחת עין", היה אמור להיות אחד מאירועי המו"לות הגדולים של אותה שנה.
בנורסטדטס שמרו על סדרת הספרים באדיקות. לגרקרנץ כתב את הספר על מחשב בלי חיבור לאינטרנט, והגיש את כתב היד מודפס על נייר. בשלב הזה שלחו אנשי נורסטדטס עותק אחד ויחיד לכל אחד מהמו"לים הבינלאומיים של הספר. בספר החדש קיוו בנורסטדטס לייעל את התהליך - המו"ל של ליסבת סלנדר, הם הניחו, צריך להיות מסוגל להגן על עצמו מפני האקרים וגנבים.
מורק ואלטרוב ברג, שמטפלות בזכויות תרגום בהוצאה, התייעצו עם מו"לים אחרים של רבי מכר. המתרגמים שעבדו על אחד מספרי ההמשך ל"צופן דה וינצ'י" של דן בראון, למשל, נדרשו לעבוד במרתף כשמאבטחים מתעדים את היציאות שלהם לשירותים. נורסטדטס החליטו שינסו לשתף את הספר החדש של "מילניום" באמצעות האשמייל (Hushmail), שירות מיילים מוצפן, עם סיסמאות שנשלחות בנפרד בטלפון. כל המעורבים נדרשו לחתום על הסכמים לשמירת סודיות.
הדואר האלקטורני החריג מפרנצ'סקה ורוטו, העורכת של המהדורה האיטלקית של הספר, הגיע זמן קצר אחרי שנורסטדטס שלחו את כתב היד:
לינדה וקתרין היקרות,
אני מקווה שאתן בסדר. האם תוכלו בבקשה לשלוח לי שוב את הלינק לכתב היד של "הנערה שהשיבה עין תחת עין"?
תודה!
שלכן, פרנצ'סקה
דקות אחר כך, במרחק כמה מרחובות ממשרדי נורסטדטס בשטוקהולם, קיבלה מגדלנה הדלונד, הסוכנת שמייצגת את הספר, מייל דומה. מוזר שוורוטו איבדה משהו יקר ערך כל כך, אבל היא והדלונד היו חברות ותיקות, והאימייל נשמע מוכר. וחוץ מזה, כולם היו בלחץ: הספר עמד לראות אור ב־27 מדינות במקביל, והמתרגמים חייבים להתחיל בעבודתם. הדלונד שלחה לחברתה את הלינק לכתב היד.
ורוטו ענתה מיד. "מ' אני מצטערת", היא כתבה. ורוטו אמרה שהסיסמה שלה הייתה "לא בתוקף". אולי הדלונד יכולה לשלוח לה סיסמה חדשה?
בחזרה לנורסטדטס. גם מורק קיבלה אימייל מוורוטו. "סליחה קתרין", נכתבה בהודעה. "תוכלי בבקשה לתת לי את הקוד להאשמייל?". אלטרוב ברג שלחה הודעה נפרדת לוורוטו, ושאלה אם הכל בסדר.
פתאום צלצל הטלפון שלה. "למה את שולחת לי את זה?", שאלה ורוטו. אלטרוב ברג הסבירה את המתרחש. ורוטו הייתה מבולבלת. היא לא שלחה שום מייל לנורסטדטס כל היום.
עם ורוטו על הקו, שתי העובדות של נורסטדטס עברו על ההודעות. האימיילים נראו בדיוק כמו כאלה שוורוטו יכולה לשלוח: אותו הפונט, אותה החתימה. ואז, כשוורוטו עדיין על הקו, קיבלה מורק אימייל נוסף שביקש את הסיסמה.
הן סרקו שוב את ההודעות. רק עכשיו הבחינה ורוטו שעל החתימה הופיעה הגדרת התפקיד הקודמת שלה. היא קודמה לתפקיד חדש לפני חודשיים. בשורת הנושא נפלה טעות באיות שם החברה שלה. ולבסוף, היא הבינה שכתובת המייל לא הייתה שלה בכלל: סיומת הדומיין לא הייתה it אלא com.
כולם מחקו את האימיילים. אילו עוד תכסיסים מרושעים אורבים בהם? מחלקת ה־IT פתחה בחקירה וגילתה שהדומיין המזויף נוצר יום קודם לכן באמצעות GoDaddy, אתר המתמחה בדומיינים ואחסון אתרים. הוא נרשם לפי כתובת באמסטרדם ועם מספר טלפון הולנדי. כשאחד העובדים ניסה להתקשר, הוא הגיע להודעה מוקלטת: "תודה שהתקשרת ל־IBM".
הצוות ב"מילניום" נכנס לפניקה. למיטב ידיעתם, הגנב עדיין לא הצליח להשיג את הסיסמה, אבל ברור שהוא נחוש לקבל אותה. מו"לים ברחבי העולם תלויים ברב מכר כזה, והדלפה של כתב היד תפגע בפרסומו.
אבל מועד פרסום הספר הגיע וחלף ללא פגע. כתב היד מעולם לא צץ. מה ניסתה פרנצ'סקה ורוטו המזויפת להשיג? הרבה יותר מאת עלילותיה רבות המכר של ליסבת סלנדר, כך התברר. באותו יום בו הגיעו האימיילים ל"מילניום", פרנצ'סקה המזויפת ביקשה ממישהו אחר בעולם המו"לות לסקור את Lot, קובץ הסיפורים של בריאן וושינגטון, כמו גם רומן ביכורים על רואת חשבון שהופכת למגדת עתידות.
מה שהיה מוזר אף יותר היה שלגנב היו זהויות אחרות: מאוחר יותר באותו יום, עורך שוודי מזויף ניגש לסוכנות וויילי בלונדון וביקש העתק של הספר החדש של לואיז ארדריץ', שהודעה על יציאתו המתוכננת לאור זה עתה הוכרזה, ומישהו שהעמיד פנים שהוא פטר ון דר צוואג, עורך הולנדי, וביקש מעמית בניו יורק את אותו הספר על מגדת העתידות. פטר המזויף הציג את האסיסטנטית החדשה שלו וביקש שיצרפו אותה לרשימת דיוור פרטית שבה מידע חשאי מעולם המו"לות. האסיסטנטית שלחה מייל בטון ידידותי: "נורא עמוס וצפוף עכשיו עם יריד הספרים בלונדון, נכון?". אך האסיסטנטית אינה קיימת כלל.
"העבריין זוהה"
זאת הייתה תרמית שהייתה מוצאת חן בעיני סטיג לרסון: גנב מתוחכם שמאמץ מספר זהויות בדויות, בוחר קורבנות מסביב לעולם ופועל בלי מניע ברור - כתבי היד לא זכו לעותקים פיראטיים, לפחות לא כאלה שמישהו הבחין בקיומם. פרנצ'סקה המזויפת לא דרשה כופר. "הנחנו שאלה הרוסים", אומרת מורק. "אבל אנחנו בתעשיית הספרים, זה לא שאנחנו כורים זהב או חוקרים חיסונים". אולי מישהו בהוצאה לאור, או מפיק הוליוודי, היה נואש להשיג הצצה מוקדמת לספרים שאולי ירצו לקנות. אולי הגנב הוא פשוט קורא חסר סבלנות? סופר שמעיין יצירתו יבש והוא נואש לרעיונות? "בתרבות ההאקרים שלרסון תיאר, הם עושים הרבה דברים בלי שום תועלת פיננסית", ציינה מורק, "רק כדי להראות שהם יכולים".
כששמעתי על הקנוניה הזאת לראשונה, בפברואר, ארבע שנים אחרי ניסיון הגניבה של "מילניום", הגנב היה עדיין חופשי והתנהג בצורה אמיצה ומשונה בשעה שניסה להשיג כל מה שהצליח לשים עליו את ידו - מהספר האחרון של סאלי רוני וכלה בסופרים לא מוכרים. זה נשמע כמו אתגר כיפי, תעלומה דיגיטלית שאפשר להעמיק בה בתקופה שבה העולם האמיתי נסגר.
סימסתי לחברה שעובדת בהוצאה לאור כדי לגלות פרטים נוספים. היא ענתה במהירות, "העבריין זוהה". זה היה לא צפוי. הניו יורק טיימס נתן את המשימה לשני עיתונאים בשנה שעברה, ה־FBI נקרא לחקור, אבל לא פורסמו האשמות או חשדות כלפי אף אחד. אחת הקולגות שלי, לילה שפירו, בדקה את ההונאה ב־2019 אבל עזבה את הסיפור אחרי שהגיעה למסקנה שהוא מסובך מדי. רבים בעולם המו"לות היו פרנואידים מכדי לדון בו. סוכנת אחת, שהתעלומה הפכה עבורה לאובססיה, סירבה לדבר כי פחדה שלילה עצמה היא הגנבת.
אבל אשת הקשר שלי הייתה בטוחה, או לפחות "בטוחה ב־85%", כדבריה, שהגנב הוא אדם ספציפי, גבר שעבד בהוצאה לאור בניו יורק במשך עשור. הוא היה אאוטסיידר בתעשייה, עם מוניטין של אדם שנהיה אגרסיבי כשלא קיבל את מה שהוא רוצה. נדמה שהוא בחר לנהל את כל עסקיו כמעט באמצעות האימייל.
אבל מה שהיה אפילו יותר מעניין: למישהו, נאמר לי, יש הוכחה.
חורים בתיאוריה
על הרצף של מתקפות סייבר, זאת לא הייתה מורכבת במיוחד. לא הייתה תוכנה זדונית או פריצה למשהו. מה שכן נדמה מתוחכם היה ההיכרות של הגנב עם התעשייה. העבריין כתב כמו מישהו שעובד בהוצאה לאור, השתמש בקיצור MS לתיאור כתב יד וב־WEL לזכויות בשפה האנגלית, הוא פטפט כמו מישהו שמכיר את המתרחש, אמר לאחד הקורבנות שהוא מופתע ממחיר שבו נמכר איזה רומן לאחרונה.
הגנב שלח הודעות בעקבות הודעות ב־Publishers Marketplace, אתר מנויים שעוקב אחרי עסקות בתעשייה, אבל הוא גם שאל על ספרים שהקורבנות של הגנב אפילו לא ידעו שהם קיימים. החיקוי לא תמיד היה מושלם - אסיסטנטית בסוכנות הטאלנטים WME קלטה שמישהו מתחזה לבוסית שלה, בגלל שהיא לעולם לא השתמשה במילים "בבקשה" או "תודה" - אבל החיקוי היה טוב דיו.
יתרה מזאת, נדמה שלגנב הייתה תפיסה והבנה של העולם האקסקלוסיבי של מו"לות בינלאומית. האימיילים הראשונים, בסתיו 2016, עברו באופן כמעט בלעדי בין קבוצה קטנה של אנשים שעוסקים בהעברת כתבי יד בין מדינות, ביניהם מנהלת זכויות תרגום ביוון, עורכת בספרד, וסוכנת שמוכרת סופרים בינלאומיים בשוק הסיני. בניסיון השוד ב"מילניום", רק כמה עשרות אנשים בעולם ידעו שהספר עובר למו"לים הזרים ושמורק ואלטרוב ברג שולטות בגישה אל הקובץ.
החשד נפל במהרה על הסקאוטרים, ציידי כשרונות ספרותיים, שעבודתם כוללת גישה ראשונית לספרים כדי לייעץ למו"לים זרים ולאולפנים בהוליווד האם כדאי לקנות את הזכויות. "אנחנו רוח הרפאים של מכונת המו"לות", אומר ג'ון בייקר, שעובד כסקאוטר. "אם מישהו שואל אותך באקראי על משהו שעומד לצאת, הוא כנראה סקאוטר".
אם הגנב היה סקאוטר שמשתמש בריגול דיגיטלי כדי להשיג ספרים שלא הצליח להשיג אחרת - זה צמצם את רשימת החשודים. "פשוט חשבתי שזה סקאוט מאוד גרוע שלא הצליח להשיג כתבי יד", אומרת לוסי אברמס, סקאוטית שחיה בתל אביב.
האדם שעודדו אותי לבדוק היה גם הוא סקאוטר. ההאשמות נגדו היו מעורפלות - נימוסי אימייל קלוקלים, לרוב נתפס על ידי עמיתיו כמרחף - אבל מאחד ממקורותי נמסר לי שסוכנות בניו יורק "שכרה חוקר פרטי" כדי לבדוק את המקרה ומצאה מידע מפליל.
המקור שלי היה קמצן בפרטים, אבל החשוד כנראה התרשל וצירף את שמו ואת האימייל האמיתיים שלו לאחד הדומיינים המזויפים שקנה בשלבים מוקדמים של התרמית. לילה, הקולגה שלי, הסתקרנה והסכימה לחקור את העניין איתי. אם הראיות טובות, נוכל לפתור את התעלומה.
קשה יותר היה למצוא לכך הוכחות אמיתיות. אף אחד מהאנשים שאיתם דיברתי בסוכנות הספרותית לא ידע על מה אני מדבר. דומיינים אחרים נרשמו ברמת אבטחה מספקת כדי להגן על זהותו של הגנב, וכשאנשים פנו ל־GoDaddy בבקשה לסגור את הדומיינים האלה, החברה בדרך כלל הסכימה אבל סירבה לשתף מידע, תוך שהיא מתייחסת למדיניות הפרטיות שלה.
דומיינים צצו בלי דפוס ברור, רישומים לכתובת של מרפאה לגברים גאים בלונדון, סניף של H&M בקופנהגן, שיכון בהארלם, חנות ספרים במלבורן. גם בתיאוריית הסקאוטר היו חורים משמעותיים. רבים מהספרים היו כאלה שכל סקאוטר יכול להשיג בלי מאמץ. אחת המטרות המוקדמות של הגנב - "רומן חמישי של סופרת שמוכרת בצניעות", כפי שניסחה סוכנת הספר - מכר פחות מ־2,000 עותקים. המזימה נראתה כמו הרבה עבודה בשביל תגמול מאוד צנוע. ובסיכון רב.
ניסיון העוקץ כשל
בנסיעה ברכבת המהירה מפריז לגרמניה באוקטובר 2018, שלחה סקאוטית - שאכנה "נטשה" לבקשתה, כדי שתוכל לדון בחופשיות רבה יותר בריגול התעשייתי - אימייל נרגש ללקוחותיה. כמה ימים קודם לכן קיבלה הודעה מסקאוטית בשם ג'יין סאת'רן שהציעה לה עסקה. לסאת'רן היה את הספר החדש של איאן מקיואן, "מכונות כמוני", ואמרה שהיא מוכנה להעביר אותו לנטשה, אולי בתמורה לפרסום גדול אחר.
סקאוטרים לא מחליפים כתבי יד לעיתים קרובות - זאת המקבילה של מסירת מודיעין לאויב - אבל זה היה מקרה חריג. הזכויות הזרות לכותר מאת שם גדול כמו מקיואן נידונות זמן רב מראש, מה שמוריד את ערכו של הספר בקרב הלקוחות של סאת'רן מסביב לעולם. אבל נטשה היא אחת ממספר הולך וגדל של סקאוטרים שעובדים באופן בלעדי עבור אולפנים ומפיקים הוליוודיים, וזכויות קולנועיות לספר חדש של מקיואן יכולות להיחטף בדקה. הספר יהיה גביע שבו תוכל נטשה להתהדר בפני לקוחותיה ביריד הספרים בפרנקפורט, הדאבוס של עולם ההוצאה לאור, והיא הייתה אסירת תודה לסאת'רן, שמעולם לא פגשה פנים אל פנים.
ואז ראתה נטשה את סאת'רן בארוחת ערב והודתה לה על המסירה. ולסאת'רן לא היה מושג על מה היא מדברת.
אחרי קיץ שקט יחסית, הגנב חזר עם טקטיקה חדשה. הוא לא רצה רק את מקיואן. מקיואן היה הפתיון. ואם הגנב סוחר בספרים שממילא מאוד מעניינים את הוליווד, ייתכן שהכסף שווה כאן את הסיכון. אולפנים וחברות הפקה תלויים בסקאוטרים שלהם שישיגו גישה מוקדמת לספרים כדי להתחיל לחזר אחרי במאיות ולזהות תפקידים שמתאימים לכוכבות - הכל כדי ליצור חבילה מפתה. המיילים הראשונים של הגנב הגיעו בדיוק כשהחלו מלחמות הסטרימינג והצמא לתוכן התעצם. מפיק שמשיג גישה מוקדמת בזכות הגנב עדיין צריך לקנות את הזכויות בערוצים המקובלים, אבל היתרון ההתחלתי יאפשר לו לזנק על הטרף.
לגנב הייתה נחישות שמוכרת יותר מהעולמות של הוליווד מאשר מעולמות הספרות. אם הקורבן לא הגיב, הגנב לרוב פנה עם בקשה זהה כמה שעות מאוחר יותר. חלק מהמקורבים הניחו שהגנב פועל בשירותם של מספר לקוחות הוליוודיים. "אולי זאת רמה אחת למטה", לחשה סוכנת ספרותית. "עבודת קבלן שנמסרה לקבלן משנה".
עד סתיו 2018 הצליח הגנב לשים ידיו על עשרות ספרים, למרות שאף אחד לא ידע בדיוק כמה פעמים אנשים נפלו להונאות שלו, כך שייתכן שהמספר האמיתי גבוה בהרבה. סוכנת בניו יורק לא קלטה עד הקיץ הזה, כשעזרתי לה לעבור על הדואר הנכנס שלה, שבמשך שבעה חודשים היא שלחה כתבי יד לגנב במקום לסקאוטר שהיא האמינה שפשוט מת לקרוא את הספרים שלה.
הגיע הזמן לבקש עזרה מבחוץ. אחד הסקאוטרים העביר את המידע ל־The Bookseller, כתב עת בריטי שעוסק במו"לות, ו"פאבלישרס וויקלי" דיברו עם זיו לואיס, שעובד בהוצאה ישראלית ואמר שאיים על הגנב עם "לוחמת סייבר בסגנון המוסד". ארין אדמיסון, סקאוטרית ניו יורקית, אפילו פנתה למישהו מהתובע הכללי בניו יורק, רק כדי לשמוע שעדיף לה לגשת ל־FBI.
עבור רבים בתעשייה, נדמה היה שזאת חקירה מהסוג שאנשי ספר, שמכרו אינספור ספרי ריגול, יכולים לפתור בעצמם. "לא חסרים בקרבנו ננסי דרו חובבנים ונערי הארדי שהיו יכולים ליצור גרסה משלנו לקיר של קלייר דיינס בהומלנד", אומר הסקאוטר בייקר. באביב 2019 הוביל בייקר מבצע עוקץ. אחרי שהגנב שלח אימייל ללקוח אירופי וביקש עותק של "נשים ומלח" של גבריאלה גרסיה, אחד הרומנים הלוהטים של העונה, שלח לו בייקר קובץ פי.די.אף שיצר שבו הכותרת היא שם הספר שהוזמן, אך התוכן הוא הטקסט של "גאווה ודעה קדומה". בייקר הורה ללקוח שלו לשלוח את היצירה לגנב ואז עדכן את האחרים בתוכנית שלו. אם הגנב הוא אכן סקאוטר, קיווה בייקר, הוא ישלח את הספר המזויף ללקוחותיו. אבל הפי.די.אף מעולם לא צץ. אחרים ניסו מהלכים דומים ללא הועיל.
אחרי שלוש שנות פשיעה, התעשייה, שמבוססת על אמון ומערכות יחסים, החלה להתמודד עם הפרנויה הגואה. סוכנויות התחילו להגן בסיסמה על ספרים מינוריים. סקאוטר וסוכן קבעו מילת קוד שאותה הם מחליפים באימיילים שלהם כדי לאמת את השיחות ביניהם. אנשים התחילו לפקפק באמונם של האנשים שאיתם עבדו שנים.
ההתקפות הרגישו כמו עניין אישי. הן פגעו באנשי המילה הכתובה, וניכסו את מילותיהם, במיוחד ברגע שהסופרים עצמם הפכו למטרות.
רבים סיפרו לי שהם משוכנעים שהגנב הוא מישהו שיוצא לנקום נקמה אישית. אבל רוחב היריעה מעיד שהעוינות מופנית כלפי התעשייה כולה - אולי אדם צעיר שהקריירה שלו לא התקדמה כמו שתכנן, ועכשיו הוא הורס את המסיבה שאליה לא הוזמן. כמה חודשים אחרי העוקץ שנכשל, שלח בייקר הודעה חריפה לגנב שבה המציא עוד ספר מזויף. "קיבלנו עוד הגשה שכולם מדברים עליה", כתב בייקר. הספר, אמר, נקרא "אנטומיה של הונאה".
בייקר אמר לגנב שזה "רומן מכתבים, סדרה של חילופי מיילים". תגובת הגנב העידה שלא הבין את הרמז או נהנה קצת מהכאוס שיצר: "יכול לשלוח לי את ה־MS בבקשה?".
מרגרט אטווד נלחצה
החקירה שלנו התקדמה בעצלתיים. הגיעו רמזים נוספים, כל אחד פחות מועיל מקודמו. פניתי לבחון את האימיילים עצמם. ניתוח טקסטואלי מגיע בטבעיות לבלשי התעשייה, חלקם טוענים שהם מזהים ניחוח גרמני בכתיבתו של הגנב, או תחביר צרפתי. אבל כל קורבן זכה להצצה מוגבלת לתוך אוסף היצירות של הגנב. התחלתי לאסוף עשרות, ובסופו של דבר מאות, אימיילים מרחבי העולם, בתקווה שמהקריאה בהם יצטייר דפוס כלשהו.
קשה היה למצוא משהו משמעותי. הגנב, ברובו, שלח מיילים בימי חול, במהלך שעות העבודה של ניו יורק, אבל היו יוצאים מן הכלל. הוא ביקש "טובות" והפיץ "שמועות", אבל גם איחל יום עצמאות שמח ב־4 ביולי. המיילים נוסחו גרוע בשפות רבות: עברית, איסלנדית, קוריאנית, שוודית. אבל האנגלית שלו הייתה חדה ורעננה, מסורבלת ומאולצת, משועשעת ושנונה, לפעמים בלתי קריאה. הגנב ניסה להניח את ידיו בעיקר על ספרות למבוגרים, אך לעיתים רעה בשדות ספרות נוער ובמספיק ספרי עיון כדי שלא ניתן יהיה לעמוד על טעמו הספרותי. הסמיילי האהוב עליו הוא (;.
בלי שום דפוס, העמקנו חקר באחת המתקפות הגדולות ביותר של הגנב כדי למצוא רמזים: ניסיון לגנוב את "העדויות", ספר ההמשך של מרגרט אטווד ל"סיפורה של שפחה" מ־2019. במשך חודשים נשלחו מיילים כמעט מדי יום כמעט לכל המעורבים בספר: הסוכן של אטווד, המו"לים שלה, האסיסטנטים שלה ואפילו שופטים בפרס בוקר.
המתקפה הזאת חשפה בפנינו סדקים חדשים. הגנב התחיל ליישם הונאה מתוחכמת שעירבה יצירת דין ודברים פיקטיבי בין שני אנשים - למשל, סוכן ועורך, שמדברים על שינויים בכתב היד - ואז שליחת ההתכתבות המומצאת הזו בתחתית המייל שלו, כאילו שהגנב מעביר הלאה שיחה שהתקיימה. ההתקפות הדאיגו את הסוכנות של אטווד כל כך עד שהיא החליטה לא לשתף את הגרסה הסופית של הספר עם כמה מהמו"לים עד אחרי הפרסום המקומי בארה"ב, דבר שפגע בחשיפה העולמית של הספר.
הנציגים של אטווד הניחו שהיעד הוא עותקים פיראטיים. הזכויות הזרות כבר נרכשו, והולו שידרה את "סיפורה של שפחה", כלומר שכנראה יהיו הראשונים לרכוש את זכויות ההסרטה. אבל גם כאן לא צצו שום גרסאות פיראטיות של הספר.
הבו לנו את ההאקרים
מספר אנשים בעולם המו"לות התחילו לתהות האם כתבי היד הם בכלל המטרה הסופית. איך עוד ניתן להסביר מדוע הגנב מעוניין בסטוריבורד של "פרזיטים", סרטו של בונג ג'ון הו, ובהצעה של עשרה עמודים לספר הזיכרונות של מייקל ג'יי פוקס? כמה חברים שדיברתי איתם, שמחשיבים את עצמם כהאקרים מהסוג הטוב, אומרים שזה נשמע כמו תוכנית הכשרה של כנופיית סייבר: הסיכון נמוך, המטרות לא בדיוק מתקדמות טכנולוגיות, ויש יעד שניתן לבדוק - כתב היד - ואותו יכול הטירון הצעיר להביא הביתה לפני שיתקדם לגניבת סיסמת הכניסה לכור גרעיני.
ואם הגנב הוא באמת כמה גנבים שעובדים מאיזה מחסן אפלולי איפה שהוא, איך הם יודעים כל כך הרבה על הוצאה לאור של ספרים?
בתחילת 2020 הגיע ההסבר. וירג'ינה אסיונה, עורכת איטלקייה, שלחה מייל למירה טרנצ'רד, הסקאוטרית שלה באנגליה. אחרי כמה דקות, סקאוטרית נוספת שאיתה עבדה קיבלה מייל זהה - הפעם אחד שנשלח על ידי הגנב, שהתחזה לאסיונה. איכשהו יצר הגנב הודעה פרטית בין שני אנשים אמיתיים. כמה חודשים מאוחר יותר, טרנצ'רד התכתבה במייל עם חברה עורכת כשפתאום קלטה שמישהו מתחזה לחברתה. טרנצ'רד שלחה אימייל נפרד ושאלה אם היא יודעת על ההונאה. "לא ידעתי!", כתבה החברה בחזרה, "כמה נורא". הגנב המשיך וענה להודעה שטרנצ'רד שלחה לחברתה. "לא, לא ידעתי!!!!", כתב הגנב. "כמה נורא!!!!!!!!".
נדמה היה שהגנב קורא איכשהו את האימיילים של טרנצ'רד (טרנצ'רד שינתה את הסיסמה שלה ולא סבלה מתקריות דומות לאחרונה). כמה אנשים סיפרו לי על חוויות דומות עם חברות הוצאה לאור אחרות. ייתכן שהגנב הרגיש בבית בעולם המו"לות לא בגלל שהיה חלק ממנו, אלא בגלל שארב בתיבות הדואר הנכנס של אנשים כל היום.
הדבר הצביע על דפוס פעולה שניתוח טקסטואלי לא יצליח לחשוף. לא הייתה לנו ברירה: הבו לנו את ההאקרים. התייעצנו עם כמה מומחים לאבטחת סייבר, שגילו שהגנב שדרג את האבטחה שלו בתחילת 2019, גם אם רק במעט. הוא רשם על שמו למעלה מ־300 דומיינים מזויפים - 13 מתוכם לסוכנות וויילי לבדה, תוך שימוש בתעודות אבטחה דיגיטליות לצורך שכבה נוספת של פרטיות. זה הספיק כדי למנוע מההאקרים שלנו לזהות את הגנב, אבל זה לא רמז על מבצע מתוחכם במיוחד. התעודות אישרו שהדומיינים נשלטו על ידי ישות אחת, אם לא על ידי בן אדם אחד.
ואז הגיע הזמן לשלוף את התותחים הכבדים. בקיץ האחרון פנו מספר אנשים ל־FBI ושיתפו את המיילים של הגנב. אבל אם זה היה פשע שתוצאתו המרכזית היא הטרדה, לא היה ברור איפה ימצא המקרה הזה את מקומו ברשימת סדרי העדיפויות של ה־FBI (שם סירבו להגיב). שמותיהם של שני סוכנים שאיתם דיברו אנשי הספר - קליי צ'ייס ובוריס קליצניקוב - הדגישו את האבסורדיות בסיפור, כאילו כולנו חיים בחיקוי זול של לה קארה שבו הרמזים לא מתכנסים לכדי פתרון.
ההודעה המאיימת
המגפה קטעה את תעשיית הספרות העולמית בדיוק כמו שקטעה כל דבר אחר. הדבר היציב היחיד היה תיבת הדואר האלקטרוני - והגנב ניצל את זה. אחרי שגילה שסוכן בריטי חלה בקורונה, שלח הגנב אימייל לאסיסטנטית של הסוכן: "[הוא] אמר לי שחטף קורונה, אלוהים, זה נורא!" כדי לבקש שישלחו לו את הרומן החדש של ג'ושוע פריס.
הגנב התחיל לשלוח הודעות תוך־משרדיות בין קולגות שכבר לא יכלו להיפגש פנים אל פנים, והתחנף אל מטרות באמצעות שאילת השאלות הנוקבות שמעסיקות את האליטה של עולם המו"לות: "את נשארת בעיר או שנסעת לאפ־סטייט?".
בהודעה אחרת, הסביר הגנב שאין מצב לדבר בטלפון, בגלל שהוא עובד בשעות הבוקר, שעון אירופה, לפני שעובר למשמרת טיפול בילדים אחר הצהריים. הגנב הביע אמפטיה כלפי קורבנותיו מסביב לעולם:
"אני מקווה שהמצב משתפר בנורבגיה!"
"את באיטליה עכשיו? שמעתי שדברים נפתחים שם וזה מעולה!!"
"איך מסתדר לך עם העבודה מהבית? אותי זה קצת מלחיץ..."
לאורך רוב המגפה, המזימה של הגנב נראתה יותר כמו משחק, דרך להעביר את הזמן. בשיא הסגר בלונדון, הגנב התחזה לסקאוטר בריטי כדי לבקש את ספר ההמשך של "אסייאתים עשירים מטורפים" מאת קווין קוואן. "אני אשמח להעיף מבט בסופשבוע", כתב. "משעמם לי פה".
גם אני התחלתי להשתעמם, ונאלצתי להודות שהחקירה הפכה להסחת דעת ברוכה ממצב העולם. כל יום הביא איתו דומיין חדש לחקור, ועכשיו היה לי קיר הומלנד משל עצמי: קובץ אקסל מלא ב־400 מיילים של הגנב, מסודרים לפי עשרות קטגוריות שקיוויתי שיחשפו משהו לפני שהסידור הזה יבלע אותי לגמרי.
מצאתי השתלשלות אירועים חריגה אחת. במהלך השבוע השלישי של אוגוסט שעבר, נדמה שהגנב נשבר. זה קרה שישה חודשים אחרי תחילת המגפה, וזאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותו כועס. במספר מקרים באותו שבוע, הוא שלח מיילים לסוכנים ספרותיים ואיים להדליף כתבי יד אלא אם הסוכנים ישלחו לו ספר שאותו הוא מחפש.
ההודעה המאיימת מכולן הגיעה ב־17 באוגוסט. לינדה אלטרוב ברג, שהתמודדה עם המתקפה על "מילניום" עוד ב־2017, קיבלה אימייל מאדם שהתחזה לעורך בספרד וביקש ספר שאלטרוב ברג ידעה מיד שהעורך הספציפי הזה לעולם לא ירצה. הגנב, כך נדמה, לא באמת הכיר את העולם שלה כל כך טוב. היא שלחה תשובה לוחמנית: "תמשיך לחלום!". בעבר נסוג הגנב מעימותים כאלה, ונעלם בחזרה לצללים הדיגיטליים ברגע שמישהו התחיל להרעיש. אבל הפעם הוא ירה תשובה: "Hoppas att du dör av coronaviruset".
כלומר, בשוודית: "מקווה שתמותי מקורונה".
"רדו מהכתבה מיד!!!"
הקורונה הוציאה מהגנב את הצד המרושע יותר שלו. בסוף אפריל בשנה שעברה, סקאוטרית בשם ליז גייטלי קיבלה מייל מהגנב שהתחזה לסקאוטרית אחרת, בטינה שרו. האימייל עסק בי:
ליז היקרה,
אדם בשם ריבס ויידמן יצר איתי קשר כדי לדבר על הנוכל בתעשיית המו"לות ואמר שאת נתת לו את השם שלי. מי הוא? את מכירה אותו? הוא לג'יט?
שלך, בטינה
האימייל לא היה מדויק. גייטלי לא נתנה לי את השם של בטינה שרו. איך הגנב ידע שאני חוקר את הסיפור הזה? דיברתי עם למעלה מ־50 אנשים בתעשייה, ביניהם כאלה שהיו חשודים בעצמם. בתחילת אותו שבוע התכתבתי במייל עם מירה טרנצ'רד, הסקאוטרית שתיבת הדואר הנכנס שלה נפרצה כנראה. איך שלא גילה את זה, הגנב היה מודע לניסיונות שלי ופנה אלי ישירות למחרת:
היי ריבס!
ייתכן שאנחנו יודעים מי הפישר! כנראה שלפני כמה ימים הוא שלח אימייל וביקש כתב יד, אבל שכח להיכנס למערכת עם שם הסוכן/קורבן שלו והכניס בטעות את שלו...
שלך, בטינה
על אף המצב הדרוך שלי, הייתי צריך לבחון את כתובת האימייל המזויפת כמה פעמים כדי לראות ששמה של בטינה אוית לא נכון. התקשרתי ללילה כדי להחליט על תגובה. האם כדאי שנגלה לגנב שעלינו עליו? או שנשתף פעולה?
בחרנו באפשרות השנייה. "זה בהחלט מלחיץ אותי", כתבה לי בטינה המזויפת בחזרה כששאלתי אותה על ההשפעה של הנוכלות המתמשכת (היא אמרה ששמעה לאחרונה ש"הפישר השיג טיוטה ראשונית של הרומן החדש של טאפי ברוסר־אקנר ממחלקת ההפקה של PRH כאן בניו יורק"). בטינה המזויפת סירבה לחשוף פרטים נוספים על השם המדובר באימייל, למעט זה שהוא שם נפוץ. היא רצתה להדפיס את המייל המפליל ולשלוח אותו אלי בדואר פדקס. כשהצעתי לה להשתמש בחדר הדואר של החברה שלנו, היא אמרה שהחומר רגיש מדי. אולי עדיף שאתן לה את הכתובת שלי בבית? "אני אשלם על המשלוח כמובן", כתב הגנב.
אחרי שתיקה קצרה - הגנב חזר בתלבושת חדשה. עכשיו הוא התחזה לעורך הולנדי ושלח ארבעה מיילים שונים: אחד לכתובת האישית שלי, שניים למייל בעבודה ורביעי ללילה. כל אימייל הייתה גרסה מעוותת אך כמעט זהה של האחרים. שלושה מתוך הארבעה נקטעו באמצע המשפט. אחד הסתיים באמצע מילה:
ריבס היקר,
שמעתי שאתה עובד על כתבה על נוכל המו"לות ורציתי ל
מה קורה פה? המשכתי להעמיד פני טיפש, עדיין קיוויתי להיתקל במשהו חושפני. אבל הגנב מיד ביטל את כל זה כחסר תועלת. "זה טיפשי ומגוחך", כתב. "בזבוז זמן". האם הוא מתייחס לחקירה שלנו, שאלתי, או למזימה עצמה? "לאפשרות שלישית", הגיעה התשובה. שאלתי למה הכוונה. "זה רק תעלול יחצ"ני שיצרה התאגדות המו"לים והעורכים", כתב הגנב והתייחס לארגון לא קיים. "הם עובדים עליך".
השיחות נמתחו על פני כמה ימים שבהם קרו עוד כמה דברים מוזרים. הגנב התחזה לסוכן הספרותי שלי בפעם הראשונה. חשבונות אנונימיים ניסו ליצור איתי קשר בלינקדאין. בוקר אחד התעוררתי מהתראה בטלפון שלי: מישהו ניסה להיכנס לפרופיל שלי באפליקציית היכרויות, בחשבון שלא היה פעיל שנים.
לילה, במקביל, התחילה התכתבות משל עצמה עם הגנב. הגישות שלנו יצאו לדרכיהן הנפרדות. בעוד שאני הייתי מרוצה מהאיסוף המתודי של מיילים, בתקווה שההתכתבות הבאה תספק רמז לפיצוח החקירה, לילה הייתה בחודש השמיני להריונה ובכל פעם שחזרה מביקור אצל הרופאה שלה, היא הייתה מיואשת יותר מקיר ההומלנד שלי, שהפך יותר ויותר מבולגן.
היא רצתה להיות ישירה יותר. "רוצה לדבר בטלפון?", כתבה לגנב. הגנב הציע פגישה פנים אל פנים. כשלילה אמרה שהיא גרה בברוקלין, הגנב אמר שגם הוא. לילה הציעה שייפגשו בקובל היל, ואז השיחה שינתה כיוון. "מה דעתך על לכי תזדייני היל?", כתב הגנב בחזרה. "או שאפגוש אותך בכיכר כוסית מטומטמת?".
ההודעות המשיכו. "הנה עצה ממני", כתב הגנב. "רדי מהכתבה המטומטמת הזאת ותפסיקי מיד!!!".
האקדח המעשן ירה עקום
הגנב לא היה היחיד שרצה שנעצור. שניים מעורכי המגזין הזה ישבו איתי לפגישה ואמרו שאני לא יכול לבזבז שנה שלמה בלחקור פשע שאין לו קורבנות אמיתיים. העולם חולה, העולם עולה באש, ומתקפות סייבר אמיתיות פוגעות בבתי חולים ובצינורות אספקה חשובים. הגיע הזמן לכתוב את הסוף.
במהלך הדיווח על הסיפור הזה, יותר מתריסר אנשים בתעשיית ההוצאה לאור אמרו לנו שהם מאמינים שחשוד יחיד עומד מאחורי הכל: האדם שעליו סיפרו לי כבר בהתחלה. רוב האנשים לא ידעו לספר לי יותר מדי פרטים עליו, אבל הפרטים שהם שיתפו התאימו לפרופיל של הגנב. הוא הגיע ממדינה אחרת, והאנגלית שלו לא הייתה מעולה. הנימוסים שלו, במציאות ובכתיבה, יכולים להיות קצת מחוספסים. רשימת הלקוחות שלו קטנה ועסקיו כסקאוטר דשדשו לעיתים: אחת מלקוחותיו לשעבר סיפרה לנו שאחרי שנפרדה ממנו, הוא שלח לה כל כך הרבה סמסים עד שנאלצה לחסום את המספר שלו. הוא לא היה חלק מהברנז'ה, מה שגרם לאנשים להאמין שהוא עוין. ושוב, אחד הסקאוטרים הודה בפני, "אולי כולנו חושבים שזה הוא בגלל שהוא מוזר?".
בקיץ 2017, ליילה ללאמי, סופרת זוכת פרסים, קיבלה פנייה מהגנב שהתחזה למישהו מהסוכנות שלה. ללאמי קלטה שמשהו לא בסדר ובעלה, מהנדס מחשבים, בדק את הדומיין וגילה שהוא רשום לפי כתובת ג'ימייל ספציפית. כשללאמי שיתפה את הכתובת הזאת עם הסוכנות שלה, הם ראו שהאימייל שייך לכאורה לחשוד המקורי שלנו.
אבל כשבחנתי את זה מקרוב, גיליתי שההוכחה הזאת היא תעתוע. הכתובת לא הייתה של החשוד. היא הייתה עוד מייל מזויף, עם אות חסרה, אותו מייל שבו השתמש הגנב כדי להתחזות לחשוד, כבר ב־2016.
לילה ואני ניסינו למצוא הסבר. זה לא חשוד, לכל הפחות, שהגנב בחר דווקא בכתובת הזאת? אולי מישהו מנסה להפליל את החשוד שלנו? איזה טוויסט בעלילה! אבל כשהראיתי את הראיות לצ'אד אנדרסון, חוקר אבטחה בכיר, הוא סרק כמה מרישומי הדומיין הנוספים של הגנב מאותה תקופה וגילה שכמעט כולם בוצעו באמצעות חשבונות ג'ימייל מזויפים שקשורים בצורה זו או אחרת לאנשים ולחברות בעסקי ההוצאה לאור. האקדח המעשן שלנו ירה עקום.
הגעתי רחוק מדי מכדי להשאיר את זה פתוח. בתחילת אוגוסט 21 דיברתי עם החשוד בזום. הוא ישב בגינת הבית שלו, לבוש בחולצת פולו כחולה כשהשמש מאחוריו. הוא נדהם לשמוע שהקולגות שלו בתעשייה חושדים בו והכחיש את ההאשמות. ב־24 השעות הבאות הוא שלח לי 64 אימיילים ששוטחים בבהילות את טענותיו: הודעות שמראות שהוא יכול להשיג ספרים בצורה לגיטימית מסוכנים ברחבי העולם, התכתבות אימייל ממקרה שבו מישהו התחזה לו והוא שקל לשלם 2,000 דולר להאקר אנונימי כדי שיעזור לו, וכמה הודעות ששלח לגנב בזמנו: "אני מקווה שהשנה החדשה תביא איתה סוף לקריירה שלך ותביעה גדולה. במילים אחרות, כל מה שמגיע לך".
החשוד אמר שיש לו הסבר פשוט לכך שאנשים חושבים שהוא קצת משונה. הוא היה, לדבריו ביישן ומעולם לא הצליח להשתלב לגמרי בסצינה הניו יורקית שהיה אמור להיות חלק ממנה. הוא בקושי הוזמן למסיבות ולא היה מסוג האנשים שיגיעו בלי הזמנה. הוא בחר במקצוע שלדעתו מתאים לאנשי ספר כמוהו, רק כדי להבין שגם בעולם המו"לות, כמו בכל מקום אחר, האנשים האקסטרוברטים עדיין שולטים. "גם אני אינטרוברט", אמר, "זה עדיין לא הופך אותי להאקר".
עמוק במבוך האפל
זה הרגיש כאילו הגעתי לפרק האחרון. התנהגות החשוד הייתה משונה, אבל הוא עדיין הציג יותר ראיות לחפותו מאשר מה שהצליחו לאסוף נגדו. הרגשתי פחות כמו ליסבת סלנדר ויותר כמו נזיר ביצירה של מ.ק. אשר, הולך במעגלים אינסופיים. אולי הגנב צדק וכל זה חסר תועלת?
או שאולי חוסר התועלת היא המטרה? הדבר האחד שנדמה שחיבר בין כל מעשי ההונאה הקטנים היה התחושה שהגנב עושה את זה בשל ההנאה מהמעשה עצמו. תיארתי לעצמי שמישהו בעולם המו"לות יכול לחוש אמפתיה לאדם שעסוק באובססיה שהניבה לו מעט מאוד רווחים: אחרי חודשים של חקירה שלא נשאה פרי, אני בהחלט חשתי באמפתיה הזאת. "אם תנסה למצוא רווח כלכלי ופיננסי, כמובן שקשה לראות", אמר דניאל סנדסטרום, המנהל הספרותי של מו"ל שוודי שהותקף מספר פעמים על ידי הגנב. "אבל אם המשחק הוא פסיכולוגי, סוג של שליטה או תחושת עליונות, קל יותר לדמיין. זה עסק מלא בעוינות ובמובן מסוים, זה הופך לסיפור טוב".
בשבוע שעבר, בניסיון פיצוח אחרון, לילה ואני שלחנו אימייל ל־89 כתובות שבהן השתמש הגנב בעבר. אולי הוא רוצה להגיב? הוא לא כתב לנו בחזרה. אבל דקות ספורות אחרי שהאימייל נשלח, קיבלתי סמס חריג ממישהו שקיווה לדבר אוף רקורד - אדם שעובד בהוצאה וחולק איתנו את האובססיה למקרה. "זה אני!", אמר, והודה בצחוק, "זה היה יכול להיות הטוויסט המעולה מכולם".
אותי זה לא הצחיק. נכנסתי עמוק כל כך למבוך האפל של התעלומה הזאת, וכל פיתול חשף עוד אי ודאות. הנה, רק בחודש שעבר, בפעם הראשונה למיטב ידיעתי, התחזה הגנב למישהו בהוליווד ולא מתעשיית הספרים. ועכשיו, הנה המקור הזה, מפציר בי להצטרף אליו לנקודה עמוקה יותר במבוך. הוא התקשר לספר לי סיפור שלא סיפר לאף אחד. במשך שנתיים הוא חשד בדמות מכובדת מאוד בתעשייה, חשד שמבוסס על רגע אחד שיכול היה להיות הגיוני, לדעתו, רק אם הדמות הזאת הייתה הגנב. זה יכול היה להסביר הכל, אמר שותפי לאובססיה. או שזה יכול להסביר שום דבר.
