חוף הים בראשון לציון. חניוני ענק עד הים / צילום: Shutterstock
לקראת יום כיפור פנינו למתכננים ואדריכלים, ותיקים וצעירים, מהמגזר הפרטי והציבורי, בשאלה מה הם הדברים שבעיניהם הם בגדר של שגיאות, או טעויות בתחום התכנון העירוני. המגזר הזה נמנע על פי רוב להביע ביקורת, ואולם, מגוון התשובות שקיבלנו מפתיע. מסתבר שמה שמשותף לכל המרואיינים זה הסתייגות מפתרונות אחידים, אוטומטיים, וקריאה לחיבור לקונטקסט ולמציאות.
"דוחסים אנשים לבנייני זכוכית בשמש הבוהקת"
אדריכל משה ספדי, Safdie Architects
"אנחנו כמדינה מודרנית הצטרפנו לתופעת בניית המגדלים. בתל אביב ובחיפה, שם גדלתי, או בערים אחרות בשפלה, התפתחה ארכיטקטורה מקורית שלא העתיקה את מה שעשו הצרפתים או האנגלים. שילוב מקורי מאוד של רעיונות אירופאיים ומזרחיים. הגענו עכשיו לשלב ב’, שהוא צפוף עם בניינים לגובה, ומה שקורה זה שאנחנו מחקים את הגרוע ביותר שנוצר בחוץ לארץ.
"בנייני הזכוכית האלה, שנראים כמו אלה בדובאי, אין להם קשר לאקלים שלנו, לתרבות, לצורה שבה אנשים חיים. דוחסים אנשים לבנייני זכוכית בשמש הבוהקת, זה כמו סאטיריקה".
"נוסחאות שחוזרות על עצמן שוב ושוב"
אדריכלית נעמה מליס, בעלת משרד מליס אדריכלים
"אחד הפספוסים הגדולים ביותר בישראל הוא הבנייה הגנרית, בנייה שאינה ממוקדת מקום. החל משנות ה־50, ישראל נבנתה בנוסחאות שחוזרות על עצמן שוב ושוב במשך שנים, מתוך הצורך לבנות מהר בבנייה מאסיבית וליישב ערים. אם נסתכל על ראשון לציון, דימונה, שדרות או טבריה, נוכל לזהות שכונות דומות. בכל עשור או שניים נראה התפתחות אמנם, אבל זהה בבנייה בין הערים השונות.
"אחד הדברים החשובים שפוספסו לאורך השנים הוא הרחוב. התעלמו מהקונספט של רחוב ותכננו תוכניות מתמטיות - עוד בניין ועוד בניין, ללא חשיבה אמיתית על המרחב הציבורי. לא קיים דיאלוג בין הבניין לבין הרחוב ועל כן לא נוצרה מערכת יחסים תומכת. אם ניקח רחוב אירופי, נבחין שלבניינים בו יש תפקיד - היחס לרחוב הוא כאל בימת תיאטרון והבניינים הם התפאורה שלו. לבניין יש תפקיד, שהופך את הרחוב לנעים להתהלך בו, נוצרים מרחבים ירוקים בין הבניינים, שטחים פתוחים, שטחים פרטיים פתוחים ושטחים ציבוריים ובעיקר התייחסות לרקע שיראה הולך הרגל".
"בולמוס פתולוגי של מחיקה והרס"
ד״ר צבי אלחייני, אדריכל והיסטוריון, מייסד "ארכיון אדריכלות ישראל"
"המרחב הישראלי נלחץ בעת הזו תחת מכבש חסר תקדים של בנייה ופיתוח, אבל שרוי גם בבולמוס פתולוגי של מחיקה והרס. המחקר ההיסטורי-האדריכלי חושף תדיר הריסה שיטתית של המורשת האדריכלית הבנויה, המוקדמת והמאוחרת, בידי כוחות השוק ומנגנוני התכנון.
"רבים מהמבנים ומהסביבות נהרסים לאחר פרק חיים קצר, ואלה שניצלו, לעת עתה, עוברים תלאות של הזנחה ובלאי. יצירות אדריכלות שרק לפני כמה עשורים נחשבו חוד החנית של העשייה האדריכלית המקומית והבינלאומית, ושיכלו לשמש נכסי תרבות למינוף מקומי וארצי, פזורות כיום בארץ, בעיר ובכפר, בעליבות מחפירה, וסגולותיהן המקוריות נעלמות תחת גיבוב תכוף של אלתורים ותוספות או לשיפוצים גסים שגוזרים עליהם שינויים חזותיים קיצוניים.
"במקביל מתקדם לאחרונה מפעל דיגיטציה של מסמכים היסטוריים של התכנון והבנייה במרחב הישראלי, נוסדו כמה ארכיוני אדריכלות, מדף הספרים של ההיסטוריה של אדריכלות הארץ עמוס מאי-פעם ומאות תיקי תיעוד מצטברים במחלקות השימור העירוניות, גם אם רבים מהם משמשים עלה תאנה. בתרבות אדריכלית של מרחב מתכלה - שההיסטוריה של בנייתו מתעדכנת ללא הרף בפעולות של הרס - התיעוד הזה מהדהד כרקוויאם".
"הסכמי הגג ותוכניות הוותמ"ל בפריפריה הם לא התחדשות עירונית"
אדריכל רם מרש, יו"ר התאחדות האדריכלים
"האתגר הכי גדול של התכנון האורבני הוא התחדשות עירונית בפריפריה, אתגר שמקבל משנה תוקף אל מול הסכמי הגג ותוכניות הוותמ"ל. בלית ברירה נאלצות ערי הדרום, כך באר שבע, אופקים ונתיבות, להקים עוד שכונות על שטחים פנויים, מחוץ לליבת העיר.
"זה יהפוך אפילו יותר גרוע בגלל הצירוף של ההתחדשות העירונית והוותמ"ל, תוך התניה של פינוי בינוי בלא פחות מ-400 יחידות דיור. התחדשות עירונית היא לא פינוי בינוי, אלא הליך אבולוציוני. כלומר, פאזל שנעשה עם הקהילה ולא הרס של שכונה שלמה, שייכשל או שיגרום לג’נטריפיקציה".
"הפרדה מפלסית היא פגיעה דרמטית במרחב האורבני"
בני קריץ, מתכנן ערים, ועדה מקומית זמורה, עמותת מרחב
"בישראל מבוצעים שישה פרויקטים של רכבת קלה במטרופולינים ירושלים ותל אביב. בחלק מהפרויקטים מבוצעות הפרדות מפלסיות, שנועדו להפריד בין תנועת המכוניות לתנועת התחבורה הציבורית. במבט ראשון זה נשמע כמו דבר חיובי, אולם גישת הגם וגם מייקרת את הפרויקטים, וגרוע מכך, פוגעת בחוויית המשתמש של נוסע התחבורה הציבורית, שמתחיל כל נסיעה בהליכה ברגל לתחנה.
"לדוגמה, במסגרת העבודות בשדרות הר ציון בת"א מתוכננת חומת בטון באורך 300 מטר באמצע השדרה, שתחצה את שכונת נווה שאנן לשניים כדי לאפשר לרכבת לרדת מתחת לקרקע. במקרה אחר משקעים את הכביש במנהרה כמו בצומת פת בירושלים, מה שפוצע את המרחב".
"ערי חוף שתושביהן לא יכולים להגיע ברגל לחוף הים"
מאור תורג'מן, מתכנן ערים, עיריית נהריה, עמותת מרחב
"מרוב שמירה על החופים, ניתקנו את עצמנו מהכיף של שפת הים. מגדלי חוף הכרמל, סי אנד סאן בתל אביב, וצוקי ארסוף ליד געש, הם דוגמה למיזמי נדל"ן שהוציאו שם רע לבנייה על קו המים. תכננו אותם לפני חקיקת חוק שמירת הסביבה החופית (2004), והיו תירוץ משכנע לחקיקתו. היום ישראל בקיצון השני - מרוב חרדה ושמירה על הים, ערי החוף שלנו מנותקות ממנו. במקום לבנות שכונות שיאפשרו להגיע לים בקלות ויאפשרו לרבים לגור על קו המים, מקצים את השטח המוצלח הזה לחניונים, כבישים מהירים ומדשאות חסרות תכלית. ככה מצאנו את עצמנו עם ערי חוף שהתושבים שלהן לא יכולים להגיע ברגל לחוף.
"בפעם הבאה כשתגיעו לברצלונה, לאיסטנבול, לאתונה או לניס, לכו לים. שימו לב לרחובות המובילים לחוף ולמבנים בני 12 קומות במרחק 100 מטרים ופחות שעל שפת הים העירונית. בישראל לא רואים מספיק תוכניות חדשות שמאפשרות לתושבי עיר ללכת ברגל דרך רחוב שוקק חיים, עם מסחר, מסעדות ובתי קפה, שבקצהו מתגלה מבט פתוח לים ומה שנותר הוא לחלוץ נעליים וללכת על החול. זו עוולה תכנונית ובזבוז משאב טבע אדיר".
"התושבים הבדואים שקופים, לא קיימים בשטח"
אדריכלית דפנה ספורטה, עמותת במקום
"בימים אלה מקודם המקטע הצפוני של מסילת הרכבת מבאר שבע לאילת. מדובר בשדרוג של תוואי מסילה קיימת מבאר שבע לדימונה. אנחנו בעד תחבורה ציבורית, אבל צריך להבין שהקו הזה עובר לאורך כביש 25, שזה לב אזור הסייג (שטח בנגב שבו קובצו תושבי הנגב הבדואים לאחר הקמת מדינת ישראל), שבו חיים כיום כ-80 אלף בדואים, בעיירות, בכפרים מוכרים, בכפרים לא מוכרים.
"תושבים אלה יכולים להשתמש בקו הרכבת כדי שתהיה להם נגישות לפרנסה, להשכלה, לבריאות וכו’. אבל מאחר שיש התעלמות מהקהילות הבדואיות המדינה תכננה קו ללא תחנות. אפס נגישות לאוכלוסייה, אפילו שהיא כפולה בגודלה מזו שיש בדימונה.
בעיניי זו דוגמה להתעלמות הגורפת מהאוכלוסייה הבדואית בנגב. יש הרבה תוכניות "לאומיות", שנעשות כאילו התושבים הבדואים שקופים, לא קיימים בשטח. החל מכבישים, דרך מסילות רכבת, בסיסי צבא ותעשיות צבאיות ענקיות, מכרות פוספטים וקווי מתח עליון. גם אם מדובר בתוכניות מתאריות מאושרות וישנות, הרי שלא ייתכן מצב שכשמגיעים לשלב הביצוע מתעלמים מהאנשים בשטח".
"מסתכלים על מספר הדירות ולא על האנשים שיחיו בהן"
שרון בנד חברוני, מתכננת ערים וכלכלנית מחברת "במידה"
"ככל שהאתגרים בתחום הדיור הולכים וגדלים, כך הולכת וגוברת התחושה שמערכות התכנון מתנתקות מעקרונות של תכנון עבור בני אדם: תכנון איכותי, בר קיימא המיועד לשרת קהילה לטווח ארוך. שום בניין או שכונה לא נבנים לתקופה קצרה של כמה שנים, אבל את עיקר תשומת הלב תופסים גיליונות אקסל, תחשיבים כמותיים ואלמנטים טכניים המונעים משיקולים של ‘הרבה’, ‘גבוה’ ו’מהר’. הרבה פחות דגש ניתן לאיכות החיים של האנשים שיחיו חיים שלמים ומלאים ‘בתוך האקסלים’ הללו: מבני המגורים צומחים לגובה ומותירים את דייריהם לבד עם התמודדות בניהול מבנה מורכב לאורך שנים, ללא סיוע והסדרה מטעם המדינה.
"מבני הציבור ממשיכים להיות לא מספיק ורסטיליים ופונקציונליים, הם תופסים הרבה מקום במרחב אך מכילים כמות קטנה של שימושים וסגורים שעות רבות ביממה. המסחר אינו מתוכנן מתוך ראיית צורכי העסקים או מתוך הבנה מקצועית לחשיבותו בחיי הקהילה והתוצאה היא תכנון גרוע לא מתפקד או כזה היוצר מראש קונפליקטים מיותרים.
"המרחב הציבורי גנרי, נטול יצירתיות או זהות מקומית ומפספס את האפשרות להפוך משמעותי ביצירת מפגשים ספונטניים וקשרים בינאישיים המשמעותיים לבניית חוסן קהילתי. תכנון מערכי תנועה ותחבורה מתנהל ברובו סביב ההגעה והחזרה מהבית אל מקומות תעסוקה, בלי לזכור כי קיימים יעדים נוספים וצרכנים נוספים כמו ילדים, בני נוער, מבוגרים, אנשים ללא רכב פרטי שאינם מקבלים מענה".
"נגזר על המושבים והקיבוצים להפוך לשכונות של וילות למיליונרים"
אדריכל מיכאל יעקובסון, ממשרד פייטלסון, שילה, יעקובסון אדריכלים
"במסגרת עבודתי כשותף בעריכת תוכניות מתאר כוללניות למועצות אזוריות במרכז, אחת הסוגיות שאנו נתקלים בה היא הראייה הצרה של תמ"א 35. התוכנית כל כך מוטה לטובת העיר, עד שנדמה שעורכי התוכניות שכחו להתבונן על המרחב הכפרי. בעוד שהעיר כמעט בלתי מוגבלת בהתפתחותה, הרי שהצמיחה של יישובים כפריים על פי התוכנית נעצרה. ההקפאה באה לידי ביטוי במיוחד במגבלה הלא מנומקת של מספר הדירות בכל מושב וקיבוץ ל-300 או 350. על שטח עצום גרות רק כמה מאות משפחות ובכך גזרה עליהם התוכנית להפוך לשכונות של וילות למיליונרים.
"ענף החקלאות השתנה וכיום בכל מושב או קיבוץ יש רק חמישה או שישה בעלי משקים. לא התוכנית הזו ולא אף אחת אחרת נותנת מענה לאותם חקלאים גדולים שמעבדים את האדמות גם של שכניהם.
"נוסף לכך, תוכנית המתאר המחוזית מגדירה גבולות לפיתוח היישובים הכפריים, ללא גמישות או ראייה לפיתוח עתידי. לא מדובר כאן באהבת השטחים הפתוחים והדלילים, כי ברגע שמגיע הוותמ"ל בתוך שנייה מחסלים שטחים חקלאיים שלמים לטובת הזחילה העירונית".
"זנחו את מרכזי הערים, שהם המקום המעניין"
אלה אלכסנדרי, מנכ"לית עמותת מרחב לעירוניות מתחדשת
"ברחנו ממרכזי הערים. מערכת התכנון והשלטון המקומי זנחו את מרכזי ערים לטובת בנייה מפוזרת מדי, בנייה משעממת, דלה. לנו ברור שמרכזי הערים הם המקום המעניין, שבו קורים דברים, שהם גרעין הנביטה האמיתי. זרע ההתחדשות. אם אני מסתכלת על העיר חיפה, שבה אני מתגוררת, זה מובן לי שההתחדשות לא תתחיל בשכונות השינה שעל הכרמל, אלא אך ורק במרכזים הוותיקים, ובהדר הכרמל בפרט.
"במקומות האלה יש תשתית פיזית, שמוזנחת אמנם ומקרטעת, אבל עדיין עובדת. עלינו להשתמש בחוזקות הקיימות של העיר, שנמצאות תמיד בלב העיר. אלה מקומות שהתפתחו באופן אורגני, שיש בהם מגוון, שלא מבוססים על שימוש ברכב פרטי".