כלא גלבוע / צילום: Associated Press, Sebastian Scheiner
בריחתם של ששת האסירים הביטחוניים מכלא גלבוע העלתה לראש סדר היום שאלות הנוגעות לכליאת אסירים בישראל. מדובר באוכלוסייה שכמעט ולא מעסיקה את הציבור וגם בקושי את מקבלי ההחלטות בכנסת או במשרדי הממשלה. על אחת כמה וכמה כשמדובר באסירים ביטחוניים. חייבים לנצל את הרגע הנדיר הזה שתשומת-הלב הציבורית עוסקת בסוגיה המוזנחת הזאת, כדי לדבר על התנאים שבהם מוחזקים כ-14,000 אסירים ועצורים בישראל.
כלא גלבוע שממנו ברחו ששת האסירים הוא מתקן כליאה חדש יחסית. הוא נבנה ב-2004, בעוד חלק גדול ממתקני הכליאה נבנו לפני עשורים רבים, חלקם אף לפני קום המדינה. למרות שהוא חדש יחסית, כלא גלבוע נבנה מלכתחילה בתנאי צפיפות קשים של 2.7 מ"ר לכל אסיר. בקיזוז שטח המיטה (1.6 מ"ר), בקושי נותר מקום בתא לתזוזה מינימלית או לאכילה על שולחן.
בשנים האחרונות, בעקבות פסק הדין של בג"ץ בעניין שטח המחיה לאסירים, פחתה הצפיפות במתקן זה, אולם המצב עדיין רחוק מהסטנדרט שקבע בג"ץ לפני ארבע שנים להבטחת מינימום של חיים בכבוד - 4.5 מ"ר. אלא שגם לאחר שהמדינה, כך יש לקוות, תעמוד בשטח המחיה המינימלי שקבע בג"ץ, עדיין ישראל תהיה ממוקמת הרחק מאחור בתנאי הכליאה שהיא מספקת לאסיריה לעומת מדינות המערב, שם שטח המחיה עומד על כ-8 מ"ר.
מלבד הצפיפות הקשה, מתקני הכליאה סובלים ממצוקה כרונית בכל תחום כמעט, כפי שעולה מדוחות של הסנגוריה הציבורית ולשכת עורכי הדין, שנציגיהן מבצעים ביקורים רשמיים בבתי הכלא: חום קיצוני שורר בקיץ וקור מקפיא בחורף; בחלק מהאגפים אין אפילו חלונות לכניסת אור יום או אוויר; מרבית התאים סובלים מהזנחה ומתנאי היגיינה ותברואה לקויים; אלפי אסירים מוחזקים בתאים שבהם לא קיים מושב אסלה אלא שירותים מסוג "בול פגיעה" (שירותי כריעה).
התנאים קשים במיוחד באגפי העצורים לימים - אותם חשודים שעדיין לא הוגש נגדם כתב אישום ולפחות 50% מהם ישוחררו מבלי שיואשמו בדבר. עצורים אלה, שעבור חלקם זהו המעצר הראשון, מוחזקים בתנאים נחותים מאשר אסירים שהורשעו. הם סגורים בתא רוב שעות היממה, הם לא זכאים לקבל מאוורר בקיץ או תנור בחורף, אין בתאים שלהם טלוויזיה, והתאים שלהם לרוב שורצים ב"בקבקים" - פשפשי מיטה שמוצצים את דמם בלילות ומשאירים על גופם אינספור סימני עקיצות כואבות.
לצד העיסוק בהיבטים הטכניים של בריחת האסירים, שבה ועלתה הביקורת הפופוליסטית וחסרת הבסיס בעניין "החגיגות" של האסירים הביטחוניים בכלא הישראלי, ועלו שוב הדרישות להחמיר בתנאי הכליאה שלהם. שוב חברי כנסת מהימין חושבים בקדחתנות מה עוד אפשר למנוע מהאסירים הביטחוניים כדי שיפסיקו ליהנות כל-כך בכלא הישראלי.
אלא שהדימוי הזה של הנהנתנות של האסירים הביטחוניים רחוקה מאוד מהמצב בשטח. כמעט בכל תחום האסירים הביטחוניים מופלים לרעה לעומת האסירים הפליליים. בניגוד לאסירים הפליליים, לאסירים הביטחוניים אין שום פעילות פנאי, חינוך או תעסוקה. שב"ס אינו מספק לאסירים ביטחוניים, כולל לקטינים שביניהם, מסגרות שיקום או טיפול. עד שנת 2011 הותר לאסירים ביטחוניים ללמוד בהתכתבות באוניברסיטה הפתוחה, אולם אפשרות זו בוטלה כחלק מהמדיניות שנועדה להפעיל לחץ על חמאס לשחרר את גלעד שליט.
גם תנאי הכליאה הפיזיים של האסירים הביטחוניים לרוב גרועים יותר משל הפליליים, והם מוחזקים במתקנים הישנים והצפופים יותר בשב"ס. בניגוד לאסירים הפליליים, הם לא זכאים לשיחות טלפון עם משפחותיהם או לחופשות מהכלא.
הענישה הפלילית מפקיעה מאודם את חירותו בלבד. יתר זכויותיו - כבודו, בריאותו, פרטיותו וכו' - שמורות לו גם מאחורי סורג ובריח. חשיבות ההגנה על זכויות האסירים היא גם תנאי הכרחי לשמירה על המוסריות והאנושיות של החברה שלנו, כפי שציין בית המשפט העליון: "מדינה נאורה נבחנת לא רק ביחס שהיא נותנת לאזרחיה הנאמנים, אלא גם בהתייחסותה לפושעים החיים בקרבה, ובהם הפושעים הנקלים ביותר, המבקשים לערער את יסודותיה הערכיים".
לבסוף, צריך לזכור שאסירים משתחררים בסופו של דבר, ולכן השקעה בשיקום אסירים והבטחת תנאי מאסר נאותים אינן רק חלק מזכותו של כל אסיר אלא גם אינטרס ציבורי ראשון במעלה. האסיר של היום יכול להיות השכן שלכם מחר.
הכותבת היא עורכת דין באגודה לזכויות האזרח