השרה מרב מיכאלי / צילום: המכון הישראלי לדמוקרטיה
קיתונות הביקורת להן זוכה שרת התחבורה, מירב מיכאלי, על בחירתה להביא ילד בפונדקאות, בעיקר מצד עיתונאים שדואגים להזכיר לה את הדברים שאמרה לפני שמונה שנים נגד הליכי פונדקאות - הם תולדה של חיסול חשבונות פוליטי במקרה הטוב, או בורות גמורה במקרה המדאיג יותר.
בשנת 2013 התייחסה מיכאלי בראיון עיתונאי לתופעת הפונדקאות, ואמרה שם כי "לא בכדי חברות הפונדקאות הגדולות הן בכל מיני מקומות נחשלים בעולם בהן הנשים מוחלשות באופן דרמטי. גם במדינת ישראל מי שעושה פונדקאות זקוקה מאוד לכסף, והתמורה שנשים מקבלות עבור פונדקאות היא לדעתי ממש לא בפרופורציה למחיר שהן משלמות בגוף ובנפש על התהליך הזה". בנסיבות אלה, הסבירה מיכאלי, "אני חושבת שמי שלא יכולה ללדת ונורא רוצה ילדים וילדות הדבר ההגיוני לעשות הוא לאמץ ולא ללכת לפונדקאות".
קל לראות כי כל מי שדואגים לבקר את מיכאלי על ההיפוך בעמדתה כעת, ובעיקר אלה הטוענים כי בחירתם של מירב ובן זוגה להוליד ילד בפונדקאות צבועה ומנוגדת לעמדה האידיאולוגית שהביעה בעבר, מתעלמים לחלוטין מההקשר בו נאמרו דברים.
אכן, באמירותיה הנוקבות ביחס להליכי פונדקאות התייחסה מיכאלי לפרקטיקה שהיתה מקובלת בעיקר לפני עשור - להשתמש בנשים חסרות כול המתגוררות במדינות עולם שלישי כפונדקאיות. אלא שבשנת 2021 המצב שונה בתכלית, שעה שקיימת גם האלטרנטיבה שבה בחרה מיכאלי ואשר השימוש בה הולך וצובר תאוצה במרוצת השנים האחרונות- לנהל הליכי פונדקאות בארה"ב ובקנדה, הליכים המתנהלים באופן שונה בתכלית מהמתרחש במדינות נכשלות.
בעבר, מרבית הליכי הפונדקאות היו מתבצעים במדינות עולם שלישי. במדינות אלה, אין כמעט חוקים שמסדירים את ההליכים, ונעדרת ההגנה והדאגה לרווחת ובריאות הנשים בגילאים מבוגרים במרבית המקרים, המסכנות את חייהן ומקריבות את גופן תמורת נזיד עדשים.
לא ככה נראה ניצול
אלא שההליך באמצעותו הולידו מיכאלי ובן זוגה את בנם אורי, התרחש בארה"ב, שם מוסדרים הליכי הפונדקאות בחקיקה וזוכים לפיקוח צמוד וכמעט הרמטי מצד הרשויות. כך, נשים המתגוררות בארה"ב ובקנדה שקיבלו החלטה לשמש כפונדקאיות עושות זאת באישור של הרשויות המדינתיות שעיקר משימתן היא לוודא כי החלטתה של הפונדקאית אינה כלכלית גרידא, וכי לא נשקפת לבריאותה סכנה ממשית כלשהי.
ניתן לומר כי מרבית הנשים בפונדקאיות במדינות אלה עושות זאת ממניעים אלטרואיסטים בעיקר. לא ניתן להתכחש לכך שגם השיקול הכלכלי משחק תפקיד בהחלטתן של נשים רבות לשמש כפונדקאיות במדינות אלה, אך הניסיון העשיר שלי לימד אותי כי כמעט תמיד החלטתן נובעת משיקולים נוספים כבדי משקל.
כך למשל, נשים אמריקאיות או קנדיות שבוחרות להיות פונדקאיות לזוגות מרחבי העולם שאינם יכולים להביא ילדים בעצמם, נדרשות להתייצב בפני מספר ועדות רפואיות ולעבור בדיקות פסיכולוגיות מקיפות, והכל כדי לוודא שהן לא "מוכרות" את גופן אך ורק עבור בצע כסף, וכי הן מספיק יציבות מבחינה נפשית ובריאותית.
לא בכדי, הליכי פונדקאות המתנהלים במדינות ארה"ב וקנדה יקרים לאין שיעור מאלה המתרחשים במדינות עולם שלישי. אז נכון, גם נשים פונדקאיות בארה"ב ובקנדה מקבלות שכר הולם על תפקידן שאינו בר תחליף בהבאת הילד לעולם. אלא שעיקר העלות בהליכים אלה הוא דווקא למעטפת התמיכה הנפשית והרפואית הנדרשת.
מבחינתי, הראייה הטובה ביותר לכך שהליכי פונדקאות המתנהלים בארה"ב ובקנדה שונים לחלוטין מההליכים אליהם התייחסה מיכאלי, היא העובדה שמרבית המשפחות שבחרו להביא ילד לעולם באמצעות הליך פונדקאות אמריקאי או קנדי, נוהגות לשמור על קשר צמוד עם האם הפונדקאית גם שנים רבות אחרי הלידה. חלק מהן אף דואגות כי האם הפונדקאית תגיע לביקור בישראל מדי שנה. לא ככה נראה ניצול.
הכותבת היא עורכת דין מתמחה בדיני משפחה