ציור קיר של קריקו בבודפשט, כמחווה לתרומתה למלחמה בקורונה / צילום: Reuters, KRISZTINA FENYO
החוקרים קטלין קריקו ודרו ויסמן זכו היום בפרס הנובל ברפואה עבור גילוייהם בתחום ה-DNA אשר אפשרו את פיתוח חיסוני הקורונה. בעקבות הזכייה אנו מפרסמים מחדש את הראיון הבלעדי עם קריקו
כמעט שנתיים אחרי שנגיף הקורונה התגלה בסין, אנחנו שוב נושאים עינינו לחיסון mRNA שיוציא אותנו מהפלונטר. הממשלה הנוכחית שמה את כל יהבה על מנת החיסון השלישית, שאמורה למנוע תחלואה ולהאט את התפשטות המחלה, וכך ולהציל פרנסות, שנות לימודים, חופשות, קשרים המתפרשים על פני מדינות ואת שפיותנו.
● הזוכים בפרס הנובל ברפואה: החוקרים שמאחורי חיסוני הקורונה
לחיסון הזה יש אבות רבים - מהחוקרים שגילו את קיומו של RNA כבר במאה ה-19 ועד מנהלי המפעלים המייצרים אותו עבור חברות החיסונים. אבל חיסוני פייזר ומודרנה כנראה לא היו מפותחים ללא הגילויים וההמצאות של ד"ר קטלין קריקו, היום סמנכ"לית בכירה בחברת ביונטק, שפיתחה את החיסון שמשווקת פייזר.
הסיפור של קריקו הוא אותו סיפור מוכר על המדען שההמצאה שלו כל כך לא טריוויאלית, עד שבזמן אמת איש לא הכיר בה. במקרה של קריקו, היא אפילו הורדה בדרגה באוניברסיטת פנסילבניה, שבה שימשה כחוקרת. במשך עשרות שנים, עד שנת 2019 לערך, קריקו עדיין נאבקה על מקומה באקדמיה. היא עברה ממעבדה למעבדה כחוקרת שכירה של כל מי שהסכים לשלם לה.
בהיותה מהגרת מהונגריה, עם בעיות בריאות וללא יכולת לשלם עבור ביטוח בריאות מכיסה, לא הייתה לה ברירה אלא להמשיך לעבוד גם בתנאים הללו, למרות תחושות ההשפלה והמרמור. לו הייתה יכולה להרשות לעצמה לעזוב, איפה היה החיסון לקורונה היום? בראיון לגלובס היא מספרת מה חיזק אותה בדרך החתחתים שעברה ומבהירה שהחיסון לקורונה הוא רק ההתחלה. יש לה עוד הרבה רעיונות מה לעשות עם ה-RNA.
מהונגריה לארה"ב: "תפרנו 1,200 דולר לדובי של הבת"
קריקו נולדה ב-1955 בהונגריה, בעיר הקטנה קישאויסאלאש (שהיה בה בעבר גם יישוב יהודי קטן). הוריה היו חסרי כל השכלה, "אבל חכמים מאוד", לדבריה. "אבא שלי חישב בקלות כל מספר בראש והיה מנגן בכינור. כולם עבדו בשדות, והמלחמה מנעה מהם להתקדם".
החיים היו פשוטים. "גרנו בבית קטן, מין צריף כזה. חשמל היה, אבל לא מקרר, לא טלוויזיה. לאף אחד לא היה. שיחקתי עם אחותי ועם חברים שלי בחוץ, ואם פעם בשבוע ראינו רכב, זה היה נושא לדיון. אבל לנו תמיד היה אוכל. לא לכולם היה".
ההורים הבינו די מהר שהבת נועדה להיות מדענית. "כאשר שחטו את החיות, תמיד רציתי לראות מקרוב. תמיד פירקתי את הפרחים כדי לראות איך הם נראים בפנים", היא נזכרת. בגיל 14 היא נשלחה להשתתף בתחרות אקדמית אזורית וזכתה במקום השלישי, ואז היא הייתה צריכה להחליט בעצמה איך ממשיכים מכאן.
בגיל 16 היא נחשפה לספר מכונן של ההונגרי הנס סלייה, שהגדיר לראשונה את המושג דחק (סטרס). "לפניו השתמשו במונח הזה רק בתחום הפיזיקה. הוא היה הראשון שהגדיר שגם מערכות ביולוגיות נמצאות תחת סטרס. הוא דיבר על דחק מהתא היחיד ועד האדם השלם, והסביר איך לחיות עם סטרס וגם בלעדיו, איך לא לבזבז זמן על מה שאתה לא יכול לעשות או על מחשבות מסוג 'מה אילו'. הוא היה הונגרי שהתגורר בקנדה. הייתי כל כך נפעמת, שכתבתי לו מכתב, והוא ענה".
התובנות של סלייה יעזרו לקריקו עוד רבות בהמשך. "מול כל ביקורת ניסיתי להישאר חיובית, ולחשוב שאם מבקרים אותי, אני פשוט צריכה להיות טובה יותר, ולא לומר - הם לא יודעים, אני יודעת'. זה מאוד חיזק אותי, ותמיד הייתי שמחה במעבדה, גם כשאובייקטיבית אף אחד אחר לא חשב שיש לי סיבה להיות שמחה".
לאחר שסיימה דוקטורט באוניברסיטת סגד בהונגריה, היא המשיכה במכון לביוטכנולוגיה ומחקר ביולוגי של המדינה. אולם אז החל התקציב להתמעט, וקריקו, שהייתה כבר נשואה ועם ילדה, בחרה לנסוע לפוסט-דוקטורט באוניברסיטת טמפל שבארה"ב. זה היה ב-1985, וממשלת הונגריה אפשרה לנוסעים להוציא מהמדינה רק שווה ערך של 100 דולר. היא ובן זוגה תפרו עוד כ-1,200 דולר לתוך הדובי של הבת סוזן.
הקליטה בארה"ב לא הייתה חלקה, לא כלכלית ולא תרבותית. "בעלי עדיין לא הורשה לעבוד. ירדנו בתנאים לעומת החיים שלנו בהונגריה. מהגרים עוברים הרבה דברים. אנשים מסתכלים עליך עקום, ואתה לא נותן לזה להגיע ללב שלך.
"אני זוכרת שהלכתי עם בתי סוזן לחנות והיא ראתה את הצעצועים וביקשה את זה ואז זה ולכל דבר הייתי חייבת לומר לה לא. בסופו של דבר היא ראתה נייר עטיפה ריק על הרצפה ושאלה 'אפשר את זה?', ואמרתי לה 'כן... את זה את יכולה', והתאמצתי לא לבכות". מאוחר יותר, בתה היא זו שהרגיעה אותה. "היא אמרה לי, 'בזכות החוויות הללו הפכנו למי שאנחנו" (סוזן עצמה הפכה לספורטאית אולימפית).
המחקר בארה"ב: "הגילוי לא הלהיב את הקולגות באותה מידה"
באוניברסיטת טמפל חקרה קריקו לראשונה את הפוטנציאל של RNA בריפוי ומניעת מחלות, ונדלקה. מאז, RNA הפך לסוג של אובססיה מבחינתה והיא החליטה שתגיע למקום שבו עושים את המחקר הכי טוב בתחום. כך הגיעה לאוניברסיטת פנסילבניה.
קריקו החלה במסלול לקראת פרופסורה במעבדה של הקרדיולוג ד"ר אליוט ברנתן. בשנת 1989, הם הצליחו יחד להכניס mRNA לתוך תאים שהונדסו כך שייצרו חלבון חדש. מכאן נפתחה הדלת לאפשרות שהגוף ייצר לעצמו כל מיני תרופות או חומרים חיוניים החסרים לו. "הרגשתי כמו אלוהים", אומרת קריקו. אבל הגילוי לא הלהיב את הקולגות באותה מידה. הם לא האמינו שבאמת אפשר יהיה ליישם אותו באופן מסחרי".
ובאמת התגלו בעיות. כאשר ה-mRNA הוזרק לגוף חי, לא ישירות לתאים, מערכת החיסון חיסלה אותו לפני שהספיק להגיע לתא. קריקו ניסתה לפתור זאת ללא הצלחה, והמימון למחקר שלה הלך ונעלם. אך היא אומרת שידעה שמדובר בפריצת דרך של פעם בחיים, ולא רצתה או לא השכילה לנטוש אותו לפחות עד לקבלת התקן. ב-1995 מסלול הפרופרוסה שלה הופסק, והיא נותרה במעבדה כחוקרת מהמניין.
ב-1997 עזב ברנתן את האוניברסיטה לטובת חברת ביוטק, וקריקו, שלדבריה לא הייתה מוצלחת בכתיבת בקשות למענקים, נשארה בצל. תחילה אימץ אותה ד"ר דיוויד לנגר במעבדה שלו. היא אומרת שהוא הציל אותה ומספרת שהוא כינה אותה גאונה וטען שהיא לימדה אותו לעסוק במדע לשמו.
"היא תמיד תכננה את המחקרים שלה כך שהם יגידו משהו, אפילו אם זה משהו שהיא לא בהכרח רצתה לשמוע, לעומת מדענים אחרים שתמיד מתכננים את הניסוי כך שלא יפריך את התיאוריה שלהם", אמר בעבר ל"ניו יורק טיימס". אחרי כן גם הוא עזב, והיא נאלצה לחפש בית חדש. בכל התקופה שבה נדדה בין המעבדות, הרוויחה לא יותר מ-60 אלף דולר בשנה, פחות מהשכר החציוני בארה"ב, גילתה בעבר לעיתון.
למרות העדר פידבק חיצוני, היא הייתה כה בטוחה שהיא על סף גילוי משמעותי, עד שבילתה את רוב שעות הערות שלה במעבדה. בעלה, שעבד באותו זמן כמנהל של בניין מגורים, חישב בשלב מסוים שהיא משתכרת בערך דולר לשעת עבודה.
מה שהחזיק אותה, היא אומרת, היו ההצלחות הקטנות. "בכל פעם שהצלחנו להפיק יותר חלבון, לשפר את שיטת ההולכה או שהוספנו עוד משהו למאגר המידע שמראה שהמוצר עובד, ידעתי שחייבים להמשיך הלאה, כלומר שאני חייבת להמשיך הלאה".
שוב ושוב כתבה בקשות מימון, ושוב ושוב סורבה. "לא לקחתי את זה קשה, כי אמרתי לעצמי שזה בטח לא יצליח, ועד שהגיעה התשובה כבר הייתי בשלב הבא. עבדתי באותו זמן לבד במעבדה, עשיתי את הניקיון, הבאתי את הדואר, הייתי עורכת את הניסוי וגם כותבת אותו. לכן אין לי הרבה פרסומים מהתקופה הזו. אבל אמרתי לעצמי, בעוד 100 שנה למי אכפת אם כתבתי מאמר? מי בכלל יידע שהתקיימתי? ובמעבדה לידי הם עוד לא עשו את הניסוי וכבר היו רבים מי יהיה חתום ראשון ומי אחרון".
אפילו הסרט "מועדון קרב" מ-1999 נתן לה השראה. "אם אין לך כלום, אין לך מה להפסיד! הבנתי שאם אני כבר לא במסלול לפרופסורה, אני בכלל לא צריכה לדאוג מקצב הפרסומים שלי, ויש לי זמן לחקור את כל מה שמעניין אותי".
100% מהזמן היא הרגישה עוף מוזר. "יום אחד אני עובדת עם מנתח ואנחנו קוצצים איזשהו מוח, והוא אומר לי 'את יודעת, גם אבא שלי היה במקצוע הזה'. אמרתי, 'גם שלי'. הוא שאל: 'גם אבא שלך היה מנתח מוח?', ואמרתי 'לא, התכוונתי שהוא היה שוחט'".
בטוויטר שלה ציטטה לאחרונה מאמר מ"הרווארד ביזנס רוויו", המדגיש את תרומתם של האאוטסיידרים, המהגרים, אלה שלא מתאימים לתבנית בכל ארגון. "מי שקרוב לליבה, מתחיל לקחת פחות סיכונים", היא אומרת.
פריצת הדרך: "פתאום כולם התחילו להתעניין"
התפנית של קריקו הייתה במפגש עם ד"ר דרו וייסמן, שביקש לייצר חיסונים לאיידס. בשיחת מסדרון, אמרה לו קריקו, "למה לא חיסונים מ-RNA? אני יכולה לעשות הכול מ-RNA".
הוא לא היה החוקר הראשון שקיבל את ההצעה הזאת. "הייתי הולכת באוניברסיטה ואומרת לאנשים 'קח RNA! זה יעזור לך במחקר שאתה עושה! אבל הם שמחו במה שעשו בנוחות ולא רצו שיפריעו להם".
וייסמן התעניין, ואפילו מאוד, אבל הניסוי לא הצליח, בגלל אותה בעיה שליוותה את המחקר מתחילת דרכו - ה-mRNA פורק על ידי מערכת החיסון עד שהגיע לתא. הגוף חושב, ובצדק, ש-mRNA זר הוא וירוס ולכן הוא ניגש לפרק אותו. אבל אז הגיעה, סוף סוף, פריצת הדרך. בשורה של מאמרים מ-2005 והלאה, קריקו ווייסמן תיארו כיצד ניתן לשנות את ה-mRNA במעט, ממש בכמה "אותיות" של הקוד הגנטי, כך שלא תתקבל התגובה החיסונית שמפרקת את החומר כשהוא נכנס לגוף. השינוי גם איפשר להפיק מכל תא פי עשרה יותר חלבון.
בשלב הזה ההמצאה עדיין נדחתה על ידי רוב ועדות המענקים וכתבי העת המדעיים, שכבר שבעו מהכישלונות בתחום הזה, אבל קריקו ווייסמן ידעו שיש להם מוצר. הם רשמו עליו פטנט והקימו חברה ב-2006, במקביל למשרות האקדמיות שלהם.
"האוניברסיטה לא הסכימה לתת לחברה רישיון לפטנט שאנחנו בעצמנו רשמנו, כי אני הייתי רשומה כמנכ"לית והם לא האמינו שאהיה טובה. ב-2009 עוד הספקתי לערער על ההסטה שלי ממסלול הפרופסורה - אז כבר היה עניין במחקר שלנו - והם אמרו לי, 'אנחנו בעיקרון לא מחזירים אנשים לתפקיד שממנו נפלטו, זה מעולם לא קרה'. אמרתי להם 'אז בואו תעשו היסטוריה'. זה לא עזר".
ואז הגיעה התפנית. ב-2010 מאמר של חוקרים מאוניברסיטת הרווארד ו-MIT בתחום תאי הגזע התבסס על שינוי שקריקו עשתה. "הם הפנו לכל המאמרים שלנו ואז פתאום ראו אותנו. פתאום כולם התחילו להתעניין בפטנט שלנו, והאוניברסיטה מכרה את זה ב-300 אלף דולר לאדם הראשון שפנה, גארי דאהל מחברת Cellscript. אמרתי להם 'הלו? אני פה! אשלם לכם יותר'. הם לא רצו. והוא פשוט ישב על זה, לא עשה עם זה כלום".
באותו זמן הוקמה חברת מודרנה. "הם פנו אליי זמן קצר אחרי שנחתמה העסקה עם גארי ואמרו לי, 'אנחנו רוצים את הפטנט, לעשות איתו כל מה שחלמת'. ואני אמרתי, 'אבל זה כבר לא שלי'. גארי הבין מה יש לו ביד והתחיל להעלות את המחיר. אני חושבת שהוא עשה כבר 150 מיליון דולר מה-300 אלף האלה, ועוד ידו נטויה. ביונטק כבר שווים יותר מלופטהנזה ועל מודרנה אין מה לדבר, היא גדולה כמו ביג פארמה כבר, וכמעט כל דבר שהם רוצים לעשות עם RNA, צריך את הפטנט הזה".
החיזור מביונטק: "אולי הם רצו את המסמכים המסודרים"
ב-2013, אוניברסיטת פנסילבניה עדיין לא הבינה שהיא מפספסת משהו. "חזרתי מכנס ביפן והדברים שלי היו במסדרון. דיברתי עם היו"ר, אמרתי לו, 'זו סתם מעבדה זולה, אני עושה פה הכול. מה כואב לך? וגם אמרתי לו - שמע לי, אל תהרוס את המעבדה. יש סיכוי שזה יהיה יום אחד מוזיאון. היום באים ואין מה לראות".
בגיל 58, עם פטנט מבוקש על ידי חברות הביוטק המסקרנות בעולם, קריקו החלה לחפש עבודה. "ניסיתי להגיע דווקא לחברה הגרמנית המתחרה Curevac (שהמוצר שלה בתחום חיסוני ה-RNA לקורונה לא עבר בהצלחה את כל שלבי הניסויים הקליניים, ללמדנו שלא כל ה-RNA נולדו זהים - ג"ו).
"הכרתי שם מישהו שהתלהבתי מאוד מהרעיון לעבוד איתו אבל הוא בדיוק עזב. והוא אמר לי, לכי לביונטק. קיבלתי במקביל הצעות מהם וממודרנה. בחרתי בביונטק כי הם היו קרובים יותר לניסויים בבני אדם ואמרתי לעצמי, אם יש לי סיכוי לראות את המוצר עוזר פעם אחת לאדם אחד - דייני.
"ביונטק אמרו לי, 'החובה שלנו היא שיהיה לנו מוצר גם למחלות זיהומיות'. הם לא חשבו מעולם שיראו מזה כסף, הרי עד שמפתחים משהו, הווירוס כבר נעלם. כך היה לפני הקורונה. או שמייצרים במיליונים ומוכרים בזול. אבל הם אמרו, יש לנו כבר את הטכנולוגיה. אי אפשר שלא".
עד היום היא תוהה מדוע ביונטק חיזרו אחריה, אף שהפטנט שלה כבר היה רשום. "קיבלתי השראה מקארל פון לינה (קארולוס ליניאוס) שהמציא את שיטת המיון המודרנית לעולם החי. אמרתי לעצמי, 'אין לדעת מי ולשם מה יתעניין בעתיד ב-RNA. לכן אני מאוד מסודרת. זה דבר מפורסם אצלי. כל מה שקורה במעבדה, הכול באקסל, וכל תוצאה של ניסוי מקושרת בהיפרלינק לכל מסמך שעבורו היא רלוונטית. כשעזבתי את אוניברסיטת פנסילבניה, כבר תייקתי 6,000 סוגי RNA, ואני יודעת מה בדיוק כל אחד מהם עושה. יכול להיות שביונטק ראו את זה ואמרו 'את זה אנחנו רוצים'".
קיבלת אופציות?
"לא, בחרתי שכר במזומן", היא מודה. אבל היא כבר רחוקה מההכנסה החציונית, הפעם מכיוון מעלה.
בביונטק, קריקו המשיכה לעבוד על טכנולוגיית ה-RNA, עד שהוחלט להקפיא את הפיתוח ולהתחיל לבדוק את החיסון בבני אדם. האם היו לה ספקות שזה יצליח? ובכן, לא. כאשר התוצאות מהניסוי הקליני הגיעו, היא חשה הקלה, אך לא הפתעה. היא הבינה את המנגנון הביולוגי כל כך טוב, שהיא ידעה, או לפחות הייתה לה תחושת בטן חזקה מאוד, שהפעם זה יעבוד.
כשקריקו עצמה קיבלה את החיסון, מישהו מהצוות הרפואי זיהה את שמה. כשיצאה מהמתחם, החלו העובדים למחוא לה כפיים. "הם היו כל כך שמחים", סיפרה בהרצאה שנתנה בכנס של אתר הביומד STAT. "אני לא אדם שמביע רגשות בדרך כלל, אבל הפעם בכיתי קצת". כשנשאלה בכנס אם היא מצפה לקבל פרס נובל, היא אמרה שאם כן, זה יהיה בשם כל החוקרים שעובדים שנים על גבי שנים בלי שמכירים במאמציהם ובתרומתם.
"רק כשמביטים אחורה אפשר להגיד 'עשיתי משהו'. אני עדיין שואלת מה הייתי יכולה לעשות יותר טוב. ואותם אנשים ששילחו אותי לדרכי או פיטרו אותי כמה פעמים, אני צריכה להגיע להם תודה. אחרת לא הייתי זזה".
בביונטק, היא אומרת, האווירה שונה לחלוטין. "כולם עובדים כדי שהמוצר יהיה קיים ויהיה טוב, אחרת החברה נגמרת ויפטרו את כולנו. בתעשייה יש יותר עבודה ופחות אגו.
"הסטודנטים שעובדים פה אומרים עד כמה הם מרגישים מבורכים לעשות עבודה שאי אפשר לעשות בשום מקום אחר. אני מרגישה שכשעובדים בשביל הבוס, בשביל אוניברסיטה או בשביל חברה, זה לא טוב. אף אחד היום לא יכול להציג אותי ולומר, 'היא עובדת בשבילי', כי אני עובדת בשביל להבין.
"לא אמרתי לעצמי 'עשית את זה', כי יש לי הרבה תוכניות"
על מה את עובדת עכשיו?
"אנחנו רוצים לגרום לתאים אנושיים לייצר חלבונים שחסרים בגוף של חולים, למשל במחלה גנטית, וגם ננסה לגרום לתאים להפיק בעצמם נוגדנים נגד סרטן".
מתי אמרת לעצמך - זהו, המעגל נסגר. עשיתי את זה למרות מה שכולם אמרו.
"אני עוד לא אומרת את זה, כי יש לי כל כך הרבה תוכניות. יש לי רעיונות בתחום המחלות הניווניות של המוח, אני קוראת על זה כל היום ואולי אעשה משהו בתחום הזה. בעבר לא הערכתי אנשים שנכנסו פתאום באמצע החיים לתחום שהם לא התמחו בו, אבל אולי בסוף אהיה האדם הזה גם, כי יש לי המון רעיונות. אין לי שום זמן להירגע או לישון".
על הבת הספורטאית האולימפית: "כנערה היא הייתה גרועה בספורט"
אם במקרה השם ז'וז'נה (סוזן) פרנסיה נשמע לכם מוכר, ולא רק בתור "הבת של", כנראה אתם צופים נלהבים במשחקים האולימפיים. בתה של קריקו זכתה במדליות זהב בחתירה, באולימפיאדת לונדון ובאולימפיאדת בייג'ין.
ספורטאים אולימפיים לרוב מספרים על קריירה שהחלה בגיל מוקדם מאוד ומשפחה שהכפיפה את שגרת יומה למשטר האימונים והתחרויות של הילד. זה לא מה שקרה לפרנסיה. הקריירה האולימפית שלה התפתחה באופן שונה לגמרי, ומהתיאורים של קריקו אפשר אפילו לראות דמיון מסוים בין המסלולים של שתיהן.
"כילדה ונערה, היא תמיד הייתה מאוד אתלטית, היא תמיד מאוד נהנתה מכל סוג של ספורט, אבל היא הייתה ממש גרועה בכול. אני הייתי מקללת בהונגרית מהיציע, והיא אמרה לי, אמא, אולי אל תבואי?".
בגיל 19, דווקא באותה אוניברסיטת פנסילבניה שדיכאה את אמה, פרנסיה הגיעה לראשונה לשיעור ניסיון בחתירה. "המאמן הסתכל עליה ובאותו שיעור ראשון הוא אמר לה, 'וואו. את תהיי באולימפיאדה", מספרת קריקו. "הוא טוען שלפני זה לא אמר זאת מעולם לאף אחד".
אותו מאמן צדק כמובן. בגיל 26 פרנסיה כבר זכתה במדליה הראשונה שלה. היום היא בת 39, ממשיכה לאמן חתירה, ובמקביל עובדת בתחום הביוטק כסמנכ"לית פיתוח עסקי בחברת Trilink. עם סיום קריירת החתירה שלה היא השלימה תואר שני במדעים מאוניברסיטת פנסילבניה ותואר שני נוסף במינהל עסקים מאוניברסיטת קליפורניה.
קריקו השוותה פעם את תהליך הפיתוח המדעי לתחרות חתירה. "הם חותרים עם הגב לקו הסיום, ולא יודעים בדיוק כמה הם רחוקים, אלא פשוט חותרים הכי חזק ומהר שאפשר".
התרומה של קריקו לחיסוני הקורונה
כדי להבין את תרומתה הייחודית של קטלין קריקו לחיסוני ה־mRNA, יש להבין מהו בכלל אותו mRNA. בעוד שה־DNA הוא התוכנית האדריכלית של הגוף, ה־mRNA (סוג מסוים של (RNA הוא קבלן הביצוע של התוכנית. DNA מיתרגם לסוגים שונים של RNA, שבתורם בונים בעיקר חלבונים בגוף. במשך שנים חלמו מדענים על האפשרות להכניס RNA חדש לתא, שיקודד חלבונים שהגוף צריך וחסרים לו. במקרה של החיסון לקורונה, אנחנו מדברים על קידוד חלבון הספייק של הווירוס, שנגדו נוצרים נוגדנים.
mRNA הוא סוג ה־RNA שאחראי על תרגום המידע מה־DNA לחלבון. קריקו וחוקרים אחרים הזריקו RNA לגוף במטרה שיגיע לתאים, ושם התא יטעה לחשוב שזה RNA שהוא בעצמו ייצר ויקודד אותו לחלבון. אלא שמערכת החיסון זיהתה את ה־RNA כגורם חיצוני, בדיוק כפי שזיהתה וירוס, ופירקה אותו לחתיכות, שוב ושוב. היה גם סיכון שבתהליך הזה תיווצר תגובה חיסונית שתפגע בגוף עצמו.
קריקו ביצעה ניסויים מבוקרים בבעלי חיים והשתמשה ב־tRNA (סוג RNA שתפקידו להביא את חומצות האמינו לריבוזום, אתר הבנייה) כתהליך ביקורת ל־mRNA - כך היא וידאה שמה שהיא רואה בבעלי החיים שקיבלו את ה־mRNA אכן נובע מהמולקולה הזאת. ואז היא שמה לב שה־tRNA אינו מעורר אותה תגובה חיסונית. קריקו הבינה, יחד עם ד"ר דרו וייסמן, שיש משהו ב־mRNA הסינתטי שבו השתמשה, המרמז למערכת שמדובר בחומר זר, ואותו "משהו" לא קיים ב־tRNA.
קריקו ווייסמן החלו לבצע שינויים רבים מאוד ושונים במולקולה כדי להבין איזה חלק ממנה עשוי לעורר את הבעיה, ולבסוף הם זיהו כמה שינויים קטנים שאפשר לעשות במולקולה כך שתהיה דומה יותר לזו שנמצאת בגוף באופן טבעי ותיכנס בקלות לתאים, בלי שהגוף יפרק אותה ובלי שהוא ייצור תגובה חיסונים שמפרקת את ה־mRNA. כשה־mRNA כבר בתא, הוא מקודד חלבונים היוצרים את התגובה החיסונית שאנחנו רוצים - זו שמלמדת את הגוף להילחם בנגיף.
קטלין קריקו
אישי: בת 66, נשואה ואם לבת. נולדה בהונגריה, לאב שוחט ואם מנהלת חשבונות. מגיל צעיר התעניינה בבעלי חיים וצמחים
מקצועי: דוקטורט מאונ' סגד בהונגריה ובהמשך פוסט דוקטורט באונ' טמפל, ארה"ב. משם המשיכה לאונ' פנסילבניה, במסלול פרופסורה שלא השלימה. היום הא סמנכ"לית בכירה בביונטק
עוד משהו: זכתה להכרה מאונ' פנסילבניה רק אחרי שהחיסון לקורונה עשה היסטוריה