שר החוץ של האמירויות עבדאללה בין זאייד ושר החוץ יאיר לפיד / צילום: שלומי אמסלם-לע''מ
בסתיו 2005 נפגשתי במזנון הכנסת עם חבר הכנסת בנימין נתניהו, זמן קצר לאחר שהתפטר מתפקיד שר האוצר. רוב השיחה עסקה בכלכלה ובהקשר המדיני שלה. והנה הקטע הרלוונטי של דברי נתניהו: אנחנו מחפשים שווקים הרחק בעולם, וכאן לידינו יש כלכלות עצומות של מדינות ערביות, שמשוועות בדיוק למה שישראל יכולה לתת. הביקוש שלהן וההיצע שלנו יתגבר בסוף על המכשול הפוליטי שיהיה פחות רלוונטי. מי מהן שתתגבר ראשונה תרוויח הכי הרבה, וכמובן שגם אנחנו.
התפיסה הזו של נתניהו של שילוב כלכלה במדיניות אינה חדשה. הוא יישם אותה גם מול הפלסטינים. אחד מצעדיו הראשונים כשנבחר לראשונה לראש ממשלה ב-1996 היה פתיחת השערים מחדש לפועלים פלסטינים, צעד שלאורך זמן, ובוודאי היום, נחשב לאחד מהמרגיעים העיקריים של המצב הביטחוני.
אבל בעוד שעם הפלסטינים המצב המדיני מדשדש, במישור הרחב יותר הסכמי אברהם הם היישום המובהק ביותר של הגישה המשלבת כלכלה ומדיניות. נדרשה הזדמנות, וזו הגיעה עם ממשל אמריקאי אוהד במיוחד ואיום איראני גובר והולך.
מה בעצם קרה בשנה מאז שנחתמו הסכמי אברהם עם בחריין ואיחוד האמירויות?
היקף סחר: חלש בגזרת בחריין, חזק באמירויות
נתחיל במספרים, שהם כמעט כל הסיפור. נתונים של איגוד לשכות המסחר מכון הייצוא מראים כי מינואר עד יולי השנה הסתכם היקף הסחר עם האמירויות ב-270 מיליון דולר, ללא יהלומים (יותר מ-610 מיליון דולר כולל יהלומים), זאת לעומת 94 מיליון דולר בלבד בכל שנת 2020. אם נבודד חודשים, היקף הסחר עם האמירויות ביוני 2021 היה יותר מפי עשרים בהשוואה לאותו חודש בשנת 2020, והסתכם ביותר מ-150 מיליון דולר (כולל יהלומים) בחודש אחד.
החלוקה הפנימית ביצוא לאמירויות מראה כי היקף המסחר העיקרי הוא בתחום של ציוד תקשורת וציוד אלקטרוני - כ-50% מסך הכסף שזרם הגיע מתחום זה. ויש גם כמה תחומים מפתיעים - למשל 5% מהיקף המסחר הוא בתחום הפירות, ו-5% בכלי טיס.
לפי נתוני מנהל סחר חוץ במשרד הכלכלה, שמעמיד נתונים מעט שונים, הייצוא לאמירויות מינואר עד יולי הסתכם ב-197 מיליון דולר, והייבוא כ-300 מיליון דולר. כלומר, נתונים אף גדולים יותר מאלה של איגוד לשכות המסחר ומכון הייצוא.
איפה ההסכמים עדיין רחוקים מלממש את הפוטנציאל הכלכלי? עם בחריין. מנתוני משרד הכלכלה עולה כי המסחר עם בחריין מסתכם מראשית השנה ועד יולי במאות אלפי דולרים בלבד: היקף הייצוא עומד על 300 אלף דולר, בעיקר כימיקלים. הייבוא מסתכם ב-570 אלף דולר, בעיקר מתכות, מינרלים ודלקים. במקרה של בחריין לפחות, מדובר על עלייה מוחלטת, זאת לאור העובדה שבחודשים המקבילים ב-2020 לא נרשם סחר בין המדינות.
מרוקו, שעימה היו לנו קשרים מסחריים גם קודם, הרחיבה במידה רבה את המסחר עם ישראל מאז התחממות הקשרים בתקופה האחרונה. מנתוני משרד הכלכלה עולה כי באותם חודשים הסתכם הייצוא למרוקו ב-14 מיליון דולר (עלייה של 75% לעומת התקופה המקבילה ב-2020), בעיקר מוצרי תחבורה (טיס), וגם כימיקלים. הייבוא הגיע ל-59 מיליון דולר, בעיקר מוצרי מזון וטקסטיל.
הפוטנציאל: בדרך ל-3 מיליארד דולר ב-2025?
במינהל סחר חוץ שבמשרד הכלכלה והתעשייה מדגישים כי פונטציאל הסחר בין ישראל למדינות שחתמו על הסכמי אברהם גדול בהרבה מהנתונים הקיימים. מסבירים שם כי מדובר בשנה הראשונה לכינון יחסים רשמיים בין המדינות, והציפייה היא שהסחר בין ישראל למדינות אלו יגבר ככל שהיחסים הכלכליים בין המדינות יתהדקו.
בביקור באמירויות עם שר החוץ יאיר לפיד בחודש יוני, אמרה לגלובס אישיות מדינית אמירותית בכירה, כי "המהירות שבה מתקדמים הקשרים הפתיעה אותנו במידת מה, ואפילו גרמה פה ושם לתקריות קטנות על רקע אי הבנות ופערי תרבות, אבל היא גם הבהירה לנו שהמהלך היה נכון לחלוטין, והיה צריך להתרחש הרבה קודם".
אותה איישות בכירה ציינה כי "התמורות לשני הצדדים גדולות במיוחד, ולכן ההסכמים יציבים והם רק בתחילת הדרך".
גורם בכיר באמירויות בתחום המסחר, המשתייך לאחת משמונה משפחות העושר במדינה, אמר לגלובס כי "בגלל היותן של האמירויות מרכז סחר בינלאומי, התחזית שעשו כלכלני הקונצרן שלו, מעריכות כי פוטנציאל הסחר בין המדינות יגיע ל-3 מיליארד דולר עד 2025 ולעשרה מיליארד דולר בתוך עשור". לשם השוואה, היקף הסחר השנתי של ישראל עם שאר מדינות העולם מגיע ל-120 מיליארד דולר.
יושב ראש מכון הייצוא, אדיב ברוך, אומר לגלובס כי "הדבר המהותי ביותר בהסכמי אברהם הוא יישומם של עקרונות הדיפלומטיה הכלכלית. בחצי השנה הראשונה הוכפלו פי שלושה נתוני הסחר, והקצב הוא למיליארד שקל בשנת 2021".
ברוך מוסיף כי "הם מחויבים מאוד, וזה ניכר במיוחד אצל השרים המקצועיים להרחבת שיתופי הפעולה, ביזמות להסכמים ולהסרת חסמים. תערוכת האקספו באוקטובר בדובאי תהיה שיא של פעילות ותביא לפי הצפי לחיזוק וביסוס של המערך הכלכלי-מסחרי בין המדינות. קיבלנו אפשרות לשנות את השכונה שלנו למען הדורות הבאים, וההסכמים הם ההזדמנות לממש זאת".
איתן נאה, שליווה את חתימת ההסכמים הראשונים מתוקף מינוי לממונה על השגרירות באיחוד האמירויות, אומר בשיחה עם גלובס, כי ההסכם בין המדינות מבוסס כולו על התועלות הכלכליות מסחריות ואזרחיות שהן מפיקות ממנו. לדבריו, לולא הקורונה מצב הסחר בין המדינות היה מתקדם בהרבה.
"ניצלנו את השנה הזו ללמוד ולהכיר את הצד השני, זה היה הדדי", אומר נאה שממתין למינויו הרשמי לשגריר בבחריין. "רבים מהישראלים שהגיעו חשבו שזו אלדוראדו - ארץ הזהב, שאנשיה רק מחפשים על מי לשפוך את כספם. האמירתים חושבים ומתכננים לטווח ארוך, הם יסודיים וזהירים וזה לא תמיד משתלב עם התכונות הישראליות". עם זאת, נאה צופה כי היקפי הסחר יגדלו מאוד. "שמעתי הערכות על עשרות מיליארדי דולרים בתוך מספר שנים. אני לא יודע אם זה יקרה, אבל הפוטנציאל קיים".
עו"ד אוריאל לין, נשיא איגוד לשכות המסחר, אומר כי "מימוש מלא של ההזדמנות זו, בשיתוף פעולה עם עולם העסקים בדובאי ואזורי הסחר החופשי פותח בפני הקהילה העסקית בישראל כר רחב להתפתחות חסרת תקדים, גם מול העסקים בדובאי וגם מול העסקים אליהם ניתן להגיע מאזורי הסחר החופשי - הימי והאווירי - אל הודו ודרום מזרח אסיה".
לא ממריא: התעשיות הביטחוניות ממתינות
תחום אחד שעדיין לא ממריא היה דווקא זה שציפו ממנו להרבה: המכירות הביטחוניות. בגלובס פרסמנו בשבוע שעבר כי למרות הדיווח על עלייה ניכרת במכירות הבטחוניות למפרץ בשנה שעברה, הרי שרוב העסקאות נעשו קודם להסכמים. השנה עד כה לא נרשמה פעילות משמעותית, ובאף אחת מהן לא מעורבות שלוש החברות הגדולות ביותר בתחום - אלביט, תעשייה אווירית ורפאל.
נושא הסחר הביטחוני מעביר אותנו אל ההיבט האסטרטגי-מדיני-צבאי. הסכמי השלום עם מצרים (מנחם בגין) וירדן (יצחק רבין) נותרו קרירים למדי. אבל החתימה על הסכמי אברהם הבהירה כי ישנה אפשרות לשלום חם וידידותי למדי.
האופן המחבק שבו התקבלו ישראלים באמירויות ובבחריין אינו רק אפיזודה תרבותית תיירותית נעימה, הוא חשוב במיוחד להבנה כי במדינות המפרץ החליטו להזיז הצידה את המכשול הפלסטיני למען הברית האסטרטגית עם המדינה הכי חזקה בסביבה, זו שיכולה לסייע להם בעמידה מול הבריון השכונתי איראן.
עבורן, מדיניות נתניהו של ברית אזורית מתונה, שנפתלי בנט ויאיר לפיד הבטיחו להמשיכה, היא גיבוי ואף איום על היריבה האיסלמיסטית שמעבר למפרץ. הנסיגה מאפגניסטאן רק הוכיחה כי גם האמריקאים לא בהכרח יהיו שם עבורן בכל מצב. וכן, גם סעודיה בעסק, כאשר בחריין היא המוצב הקדמי שלה מול איראן וחיל החלוץ מול ישראל. פגישות חשאיות בין מנהיגי וראשי זרועות הביטחון של סעודיה וישראל התקיימו ומתקיימות. הסיוע הביטחוני הישראלי מעל ומתחת לפני השטח הוא במגוון תחומים, מסייבר דרך שת"פ מודיעיני ומערכות נשק, גם אם כאמור עדיין ישנם חסמים שונים להתרחבות המכירות בתחום זה.
מה מרוויחה ישראל מהעניין? בניגוד מוחלט לחשש שהועלה ממכירת מטוסי ה-F35 לאמירויות, הרווח האסטרטגי מהעסקה הזו עצום. בכיר ישראלי בתחום ההערכה והאסטרטגיה אומר לגלובס כי "לישראל יהיו בפועל בסיסים קדומניים עשרות קילומטרים ספורים מאיראן, מעבר למפרץ. וגם אם אנחנו לא נהיה שם בפועל, הרי שהעיניים והאוזניים שלנו בחצר האחורית של איראן הן שינוי מהותי אסטרטגי במאזן מול טהראן".
הצד המדיני: ניצול מלא של תקופת טראמפ
בהיבט המדיני, הצלחה של ההסכמים, כפי שהיא ניכרת כעת ולמרות חילופי השלטון בוושינגטון שהאטו מעט את התהליך, מוחקת בפועל את החשש מבידוד מדיני של ישראל שהעלו גורמי אופוזיציה לאורך השנים. לא שמדינות המפרץ ובעיקר סעודיה יפסיקו את דרישתן להקמת מדינה פלסטינית, אבל האשמה באי הקמתה של זו כבר לא מיוחסת לישראל בלבד, וכבר לא מהווה מכשול להתקדמות במישורים האחרים עם מדינות אלה ועם אחרות.
בהקשר המדיני, הסכמי אברהם ממחישים את אחת מהעוצמות החשובות ביותר של ישראל - הקירבה לוושינגטון, והיכולת להשפיע על מדיניותה של ארה"ב. נתניהו מינף את הקירבה הזו עד הקצה עם דונלד טראמפ, ושינויי המדיניות שעשה טראמפ לפי בקשת נתניהו - הערבויות האמריקאיות לעסקאות הביטחוניות עם האמירויות, הוצאת סודאן מרשימת המדינות תומכות הטרור וההכרה בריבונות מרוקו על סהרה המערבית - הביאו בפועל את ההסכמים.
ההיסטוריה זימנה חלון הזדמנויות של ארבע שנים, תקופת טראמפ בבית הלבן, וירושלים ידעה לנצל אותה במלואה. ההשפעה הזו, גם אם פחתה כעת, מסייעת לישראל מאוד מול מדינות (בעיקר בעולם השלישי) הזקוקות לאוזן קשבת בוושינגטון. וזו עמדת כוח חשובה במיוחד.