ההיסטוריון הכלכלי הנודע אדם טוז כתב את ההיסטוריה של הקורונה עוד לפני שהמגפה נגמרה - ומזהיר שאנחנו לא ערוכים למשבר הבא ● בראיון לגלובס הוא מסביר איך גילינו שאפשר לעשות יותר משחשבנו ולמה כדאי שהעולם יהיה קצת יותר ישראלי
אדם טוז / צילום: יח''צ
כמו אצל כולנו, גם שגרת חייו של אדם טוז השתבשה לחלוטין במרץ 2020. "הרגשתי שמשהו ממש דרמטי קורה, בחיים הפרטיים שלי. העסק של אשתי הושבת בן לילה. הבת שלי נשלחה הביתה מהקולג'. לא היינו אמורים לצאת מהדירה, או ללכת לקניות כרגיל. ואני לא יכולתי להמשיך את שגרת החיים שלי, שכוללת הרבה נסיעות". יש אנשים שחוו קשיים הרבה יותר גדולים בשנה שעברה, וטוז מדגיש את זה בעצמו. ובכל זאת, הוא מספר בראיון לגלובס, "רציתי להבין, מה המשמעות של כל זה?".
השאלה הזאת הובילה את טוז, היסטוריון כלכלי עטור פרסים המלמד באוניברסיטת קולומביה בניו יורק, להתעמק בנתונים סטטיסטיים, בדוחות כלכליים, בנאומים רשמיים מכל רחבי העולם. וגם, בשנה של משבר, לפרץ של כתיבה. התוצאה היא Shutdown, ספרו שיצא לאור באנגלית לפני שבועיים, ומתעד "איך הקורונה טלטלה את הכלכלה העולמית" - עוד לפני שהמגפה הסתיימה.
בספר, שזוכה בשבועיים האחרונים לסיקור נרחב בניו יורק טיימס, בגרדיאן, באקונומיסט, ואיפה לא, טוז משרטט את חוסר המוכנות איתו הגענו למגפה, ממפה את תוכניות החילוץ הדרמטיות ב-2020 (הספר מסתיים עם השבעת ג'ו ביידן לנשיא בינואר השנה), וגם מתריע שאנחנו עדיין לא ערוכים למשבר הבא, שבוא יבוא. אבל על כך, בהמשך.
לטובת מי שהתחפרו בשנה שעברה בסלון שלהם או שנשאבו לטיפול בילדים, תוכל לתת קצת פרספקטיבה? כמה 'היסטורי' המשבר הזה?
"כשמסתכלים על המדדים הכלכליים, זה ללא ספק הזעזוע החמור, הנרחב והחריף ביותר ביותר שהכלכלה העולמית ספגה מעולם, בהשוואה לכל אירוע מתועד אחר. עד השבוע השני של אפריל, התוצר העולמי של צנח בכ-20%, כמו בשנות ה-30 של המאה שעברה (תקופת השפל הגדול, א"פ) - אבל הרבה הרבה יותר מהר".
תוכל לפרט?
"כ-3.3 מיליארד אנשים, כלומר 90% מכוח העבודה העולמי, היו תחת מגבלה כלשהי. הלימודים של 1.6 עד 1.8 מיליארד ילדים שובשו, ונגרם נזק אדיר לצבירת ההון האנושי שלהם. הסחר, הנסיעות, התיירות, שותקו בפועל למשך מספר חודשים, ובהרבה מקרים לא חזרו לרמה הקודמת.
"במקומות עם כלכלה לא רשמית, כמו הודו או אמריקה הלטינית, ראינו מחזות הרסניים. בחלקים נרחבים של אפריקה שמדרום לסהרה, המדינה נאבקה להשליט סדר על ערים ענקיות שבהן מיליוני אנשים תלויים בעבודה ברחוב.
"וכל זה קרה בכל העולם בו זמנית. או ליתר דיוק, זה קרה בהתחלה בסין, כששאר העולם עדיין לא התעורר. אבל בין תחילת לסוף חודש מרץ 2020, כל העולם נאלץ להיסגר, ולפעמים להיכנס לסגר. מעולם לא היה אירוע סימולטני כזה".
והעניין הוא שהמגפה העולמית לא הייתה צריכה להפתיע אותנו. זה לא היה ברבור שחור ובלתי צפוי, כותב טוז, אלא קרנף אפור - סיכון שלקחנו כמובן מאליו והמעטנו בערכו. "המדענים התריעו שסביר שמשהו כזה יקרה", הוא אומר עכשיו. "לא בדיוק התעלמנו מהם, אבל איכשהו מצאנו להם מקום ליד השולחן, קצת כמו הדוד הקוטר שתמיד עושה צרות בסעודה המשפחתית. לפעמים הוא צודק, אבל גם שעון מקולקל מראה את השעה הנכונה פעמיים ביום".
והמדענים צדקו.
"הם צדקו, ומה שהם אומרים לנו הוא שזה לא הסוף. זו רק ההתחלה. אנחנו על עקומה שנעשית תלולה יותר ויותר. במונחים היסטוריים, זה לא רק אירוע ענקי, אלא שזה כנראה תחילתו של עידן שבו אירועים כאלה יהיו הרבה יותר נפוצים. זה רק הראשון. כמו שאתה יודע היטב, לא סיימנו עם המגפה הזאת, ואנחנו עדיין נאבקים בה. אבל יש לנו את כל הסיבות לחשוב שיש עוד בקנה, וייתכן שהרבה יותר גרועות".
רגע לפני אסון פיננסי
אדם טוז (54), נולד בבריטניה, גדל בגרמניה, השלים דוקטורט בלונדון סקול אוף אקונומיקס, ומלמד כיום בניו יורק: התגלמות אזרח העולם הקוסמופוליטי. את שמו כהיסטוריון הוא קנה בזכות ספריו על הכלכלה הנאצית במלחמת העולם השנייה, והכלכלה האמריקאית במלחמת העולם הראשונה. הפריצה שלו למעגלים רחבים יותר הייתה ב-2018, עם פרסום ספרו Crashed , שמוזכר לעיתים כניתוח הטוב ביותר שנכתב על המשבר של 2008, והזניק את טוז לרשימות כמו "מאה ההוגים הגלובליים" של המגזין "פוריין פוליסי". בין היתר, טוז פירט שם את המנגנון המורכב באמצעותו הפדרל ריזרב חילץ לא רק את וול סטריט, אלא גם חלקים ניכרים מהמערכת הפיננסית העולמית.
אבל ב-2020, מסתבר, היינו על סף משבר עוד יותר גדול מזה של 2008. בדרך כלל, טוז מסביר, נהוג לחשוב על שוק המניות, או שוק האשראי, בתור החלקים המסוכנים של המערכת הפיננסית. אבל במרץ 2020, כשהפחד מהמגפה היה בשיאו, חוסר היציבות הגיע לנכסים הבטוחים מכולם, לאותו חלק בתיק ההשקעות שאמור לשמש בתור "רזרבה נזילה ובטוחה": איגרות החוב של ממשלת ארצות הברית. אלה ניירות ערך שאותם אפשר להמיר לכאורה למזומן בכל רגע נתון, במחיר ידוע. זה השוק הנזיל וה"עמוק" מכולם.
"אבל בין השבוע השני של מרץ לסוף החודש, זה הפסיק לעבוד". לפתע, המשקיעים לא היו בטוחים שיוכלו למכור בקלות את האג"ח האמריקאיות שלהם במחיר השוק. "וזה איים על הרכב תיק ההשקעות של כל שחקן פיננסי משמעותי בעולם. האג"ח האמריקאיות אמורות להיות הרזרבה הנזילה בתיק שלך. ואם אתה לא יכול להמיר אותה למזומן, כל העסק הופך ללא יציב".
ובגלל זה הפד נכנס לתמונה?
"בדיוק. הפעולות שלהם מעידות עד כמה הם לקחו את זה ברצינות. בשבועיים אחרונים של מרץ, ובשבוע הראשון של אפריל, הם קנו אג"ח ממשלתיות ואג"ח מגובות משכנתאות (נכס ששקול לאג"ח ממשלתיות), בשווי של מיליון דולר כל שנייה! הם קנו יותר מ-70 מיליארד דולר אג"ח כאלה כל יום. זה הרבה יותר מכל דבר שראינו ב-2008".
כשאתה אומר שהשוק הזה הפך ללא יציב, זה בעצם דרך מעודנת להגיד שהתקרבנו לאסון פיננסי.
"לגמרי". טוז נזכר בשיחה שהיתה לו עם משקיע בהונג קונג, שניסה למכור כמה מיליארדים של איגרות חוב בריטיות בשבוע השלישי של מרץ, ולתדהמתו פשוט לא הצליח. עדות להתפשטות גלי ההדף. נגיד הבנק המרכזי, אנדרו ביילי, מוסיף טוז, התוודה באחד הראיונות שהיו לו חששות לגבי יכולת ממשלת בריטניה לממן את עצמה בשווקים. "וזה, כמובן, תרחיש האימים המוחלט".
אבל המשבר נמנע. הפד חילץ את שוק האג"ח האמריקאיות באמצעות הדפסת כסף דרמטית, וגם בנקים מרכזיים אחרים נרתמו לפעולה. מאחר שמדובר בכסף דיגיטלי, טוז מחדד, הכל נעשה בלחיצת כפתור - משולחן המטבח או עליות הגג של עובדי הפד, שעברו לעבוד מהבית.
בהמשך, הממשלות נרתמו לפעולה, ומטבע הדברים, זה לקח יותר זמן. ממשלות לא יכולות להזרים תקציבים לתמיכה בכלכלה בלי פוליטיקה, אומר טוז, "ופוליטיקה היא עסק מבולגן, וקצת יותר איטי".
"אבל מה שראוי לציון במדיניות התקציבית ב-2020, הוא שיחסית לסטנדרטים הרגילים, היא הייתה מהירה להדהים". בסוף חודש מרץ המחוקקים האמריקאים כבר אישרו חבילת סיוע בסכום דמיוני של 2.2 טריליון דולר (ובהמשך הגיעו עוד חבילות סיוע). "העובדה שהקונגרס האמריקאי, שכמעט אף פעם לא מסוגל להסכים על כלום, הצליח להעביר את חבילת הסיוע הגדולה בהיסטוריה בכזו מהירות היא דבר ראוי לציון".
מוציאים טריליונים, אבל זו לא מהפכה
הבנקים המרכזיים והממשלות עבדו בתיאום, הציפו את השווקים בכסף, חילצו עסקים, הבטיחו משכורות, מימנו חל"ת, ושלחו צ'קים לאזרחים. החששות מגירעונות, חובות ומגבלות הוצאה פשוט נשכחו כלא היו. פתאום התגלה שיש למדינות יכולת להוציא הרבה יותר כסף משחשבנו. וזה מוביל את טוז ללקח העיקרי שהוא מזקק מהמשבר. הוא חוזר ל"משפט פשוט שהכלכלן הדגול ג'ון מיינרד קיינס אמר במהלך מלחמת העולם השנייה: 'את כל מה שאנחנו מסוגלים לעשות בפועל - אנחנו יכולים להרשות לעצמנו'.
"מה שקיינס אומר בעצם הוא שכסף ופיננסים הם בסופו של דבר עניינים טכניים. אלה עניינים טכניים חשובים מאוד, כמובן, אבל הם משניים לעומת השאלה הבסיסית יותר, של מה אנחנו מסוגלים לעשות בפועל. ומה שאנחנו מסוגלים לעשות בפועל תלוי במשאבים שעומדים לרשותנו, ובמגבלות שלנו. בחלקן, אלה מגבלות טכנולוגיות. אבל יותר מכל, אלה מגבלות פוליטיות. כי כשיש לנו רצון פוליטי מרוכז, אנחנו מסוגלים לשנות את מגבלות המשאבים והטכנולוגיה שלנו".
כך למשל, טוז מסמן כנקודות אור בשנה החולפת את העובדה שבזכות הצ'קים שנשלחו לתושבים, שיעור העוני בארה"ב ירד גם כשהאבטלה זינקה, ואת הפיתוח המואץ של החיסונים, שהוכיח את היכולת של המדע להתמודד עם איומים כמו הקורונה - אם מקצים לו את הכסף. ומצד שני, גם היום, החיסונים עדיין לא הגיעו לחלקים נרחבים מאוכלוסיית העולם מחוץ למערב.
היה מי שאיתר כאן נקודת מפנה. הנכונות לנקוט בצעדים חסרי תקדים, במערב ומחוצה לו, הובילה רבים לדבר על תחילת עידן חדש של מעורבות ממשלתית, על שובה של המדינה, סוף עידן הרייגניזם, חזרת המדיניות הסוציאל-דמוקרטית, ועוד ועוד. טוז, שמשייך עצמו ל"שמאל הליברלי", מטיל בכך ספק. מבחינתו, שנת 2020 אמנם "סיפקה לנו שיעורים משחררים לגבי מה אנחנו יכולים לעשות", אבל מצד שני, גם בארה"ב וגם באירופה, היא סיפקה "שיעורים מאוד משפילים על מה אנחנו מסוגלים לעשות בפועל".
"הספר מכיל אזהרה לידידים שלי בשמאל", הוא מוסיף. אנחנו לא בתקופה שאחרי מלחמת העולם השנייה, שבה הרעיונות של קיינס משלו בכיפה, אלא בתקופה אחרת לגמרי. אם בשנות ה-50 היה חזון של "שינוי החברה בכיוון מסוים", הרי שבשנת 2020 המעורבות הממשלתית במערב נועדה למטרה הפוכה לגמרי: "לשמר את הסטטוס קוו בכל מחיר".
"כך שנקטו בהוצאה תקציבית מסיבית, אבל היא זרמה לכל מיני כיוונים. לעסקים גדולים ולעסקים קטנים, למובטלים, למימון מחקר ופיתוח. זה היה פסטיבל, ולא היה כאן יעד טרנספורמטיבי. והאופן שבו מממנים ומהנדסים את העסק יצר בועה ספקולטיבית בשוק המניות".
"השאיפה האמיתית היחידה שלנו", מסכם טוז, "היא עדיין 'קחו אותי בחזרה לאיפה שהייתי ב-2020, והכל יהיה בסדר'. כשמדברים על חזרה לשגרה, הבנצ'מרק הוא איפה שהיינו קודם. לשם אנחנו רוצים לחזור".
אבל מצד שני, כמו שאתה מציין בעצמך בספר, ביידן מדבר על "לבנות מחדש טוב יותר", וגם באירופה מדברים על ה"גרין דיל".
"אבל כל זה עוסק בתקופה שאחרי 2021. אם אתה מסתכל על מה הוציאו בפועל ב-2020, כמעט הכל שמרני. קח את המודל האמריקאי, שהוא הכי גדול בפער. בשלוש תוכניות החילוץ - במרץ ובדצמבר 2020, ואז במרץ 2021 תחת ביידן, אין כמעט שום דבר שקשור להשקעות ירוקות. הכל נדחה לשלב הבא - וכידוע, בימים אלה ממש הם מתווכחים האם הם מסוגלים להעביר תוכנית השקעות בתשתיות שתהיה מהותית וטרנספורמטיבית. כל האקשן עד עכשיו, והוא הכי גדול בהיסטוריה, היה פשוט מאמץ להימנע ממשבר חברתי גלוי בארה"ב".
ומה לגבי האינפלציה?
הלקח העיקרי של טוז מ-2020, ומתוכניות הסיוע הממשלתיות המסיביות, הוא שיש לנו קיבולת שאנחנו לא מנצלים - שאנחנו יכולים לעשות יותר. כאמור: 'את כל מה שאנחנו יכולים לעשות בפועל - אנחנו יכולים לממן'. אבל האם לפעולות של הממשלה אכן לא יהיה מחיר? כבר עכשיו, אפשר לזהות תופעות לוואי ובראשן האינפלציה, שהתגברה במגוון מדינות, ובעיקר בארה"ב.
כמו אחרים, גם טוז לא מתרגש יותר מדי מהעליה הנוכחית באינפלציה, ומסביר שלא מדובר בעלייה כללית במחירים, אלא בשילוב נסיבות של עלייה בביקושים יחד עם צווארי בקבוק באספקה, שמובילים לעלייה במחירים. כבר עכשיו, הוא אומר, אפשר לראות בנתונים החודשיים התמתנות בקצב עליית האינפלציה.
אבל חשוב מכך, הוא ממהר להבהיר. "אין כאן הכחשה מגוחכת של המגבלות הפיזיות שלנו. להפך. המגבלות הפיזיות והפוליטיות הן היחידות שחשובות. מה שלא חשוב הוא כללי התקציב, מגבלות הגירעון, כללי הזהב לגבי אחוז התוצר שצריך להשקיע, ה'אפס השחור' של שויבלה (שר האוצר הגרמני לשעבר, שתמך בתקציב מאוזן, א"פ). כל זה לא משנה".
"לעומת זאת, אם תגיד לי שיש אספקה מוגבלת של מהנדסי תוכנה בישראל כרגע, והמשכורות שלהם עולות - אני עשוי לענות למשל שאני מכיר אנשים באתיופיה שגם הם יכולים לעשות את העבודה, צריך רק להשקיע בחיבור מהיר לאינטרנט עבורם. כלומר, אנחנו צריכים להתמקד במגבלות האמיתיות - שהן אכן אמיתיות, או שלא".
המיקוד שלנו צריך להיות במגבלות הממשיות של הכלכלה שלנו, טוז משוכנע, וכדי לגלות מהן, הוא ממשיך, אנחנו צריכים לא לנקוט רק במדיניות שמרנית ולוודא שהאינפלציה תמיד נמוכה מהיעד שקבענו, אלא גם לקחת סיכונים ולאפשר לה לעיתים לעבור את היעד. הגישה שלו, חשוב להדגיש, אינה מהפכנית במיוחד: כמו שהוא בעצמו מציין, זו בדיוק המדיניות החדשה שאימץ הפד.
העתיד של העולם נראה יותר ישראלי
אז איך אפשר יהיה להסתכל בדיעבד על שנת 2020? טוז חושב שהמגפה העולמית תתברר כרגע יוצא דופן וחולף, אבל כזה שהוא גם חלק ממגמה גדולה יותר. לפני המגפה, הוא בכלל התכוון לכתוב ספר על ההיסטוריה של מדיניות האנרגיה ומשבר האקלים. והקורונה, מבחינתו, היא ביטוי מוקדם הרבה יותר, אבל קשור, למה שמחכה לנו. לשיטתו, אנחנו נמצאים "במשבר המקיף הראשון של האנתרופוקן" - כינוי לתקופה הנוכחית בהיסטוריה של כדור הארץ, בה האדם מעצב את הסביבה. מונח אחר שטוז שואל מהיסטוריונים סביבתיים הוא "ההאצה הגדולה". הוא מדבר על הלחץ הגובר שהאנושות מפעילה על המעטפת הטבעית שבתוכה היא מתקיימת, ועל הסלמה גוברת של המתחים הפוליטיים, הכלכליים, והאקולוגיים בעולם.
תוכל להרחיב?
"אחד הדברים שנתקלים בהם שוב ושוב בשיחות עם קובעי מדיניות, משקיעים, והציבור הרחב הוא 'אוקי, איך מחזירים את הנורמליות? איך חוזרים לשגרה?' וזו כנראה לא הדרך הנכונה לחשוב על המצב שלנו. יכול להיות שיש תועלת טקטית בלהבטיח לעצמנו את זה, כמו שיש תועלת בלספר לילדים על אוצר בקצה הקשת בענן. אבל אני לא חושב שזה באמת מצבנו. השורה האחרונה בספר שלי היא 'עוד לא ראינו כלום'. מה שנדרש מאיתנו הוא לחגור חגורת בטיחות, לשמור על עיניים פקוחות לרווחה, לשתות קפה, להישאר עירניים, ולהיות מוכנים לדבר הבא - שהולך להגיע".
יש עוד דרך שבה טוז מתאר את הרגע הנוכחי. הכשל בהיערכות למגפה, ההתערבות חסרת התקדים של המדינה בכלכלה, טשטוש הגבולות בין הממשלות לבנקים המרכזיים, האתגר שמציבה סין למערב - את כל אלה, הוא מסביר, אפשר לפרש בתור "משבר של הניאוליברליזם", אחד הכינויים לגישה הכלכלית ששולטת במערב בעשורים האחרונים, ובה השווקים נותנים את הטון.
אבל, הוא שוב מדגיש, זה שהשיטה הנוכחית נמצאת במשבר, לא אומר שיש שיטה אחרת בפתח. הוא פונה למטאפורה מהסרטים: המפלצת של פרנקנשטיין. "העניין איתו הוא שפשוט לא הרכיבו אותו טוב. יש לו בורג שבולט מהצוואר, ורואים לו את התפרים. אין לו איזה אסתטיקה קוהרנטית".
אותו דבר נכון מבחינתו למדיניות הכלכלית הנוכחית שנועדה להתמודד עם המשבר, ושמורכבת טלאים טלאים. "היו ימים שבהם הניאוליברליזם היה חוד החנית. הוא היה העתיד, ויכולנו להגיד לאן הוא מוביל. ובזמנו, גם הסוציאל-דמוקרטיה נהנתה מאותו מעמד. בתקופת הקיבוצים ומפלגת העבודה הישראלית, זו היתה פוליטיקה עתידנית, שמוכוונת קדימה. ואנחנו כבר לא במקום הזה. לצעדים שאנחנו מבצעים, אד הוק, כבר אין קוהרנטיות כזאת". וטוז מספר על החוקרים במוסדות כמו קרן המטבע הבינלאומית, שנאבקים כיום לנסח את שביל האמצע בין הצעדים הברורים של "קונצנזוס וושינגטון" משנות ה-80, ל"הכל הולך" וזהו.
המציאות שאתה מתאר עשויה להישמע מוכרת ואפילו די נוחה לאוזן הישראלית. אלתור תוך כדי תנועה זו שיטת הפעולה שלנו, לטוב ולרע.
"בדיוק. אתה יודע, אם רק לאיחוד האירופי היתה את רמת הזריזות שלכם. אני חושב שבמובן מסוים, זו אכן דרך לחשוב על העתיד. בעולם שבו אבדה תחושה ברורה של כללים וסדירות, יש פרמייה ענקית על שיטת הפעולה הזו".
ניצחון תעמולה היסטורי לממשל הסיני
הקורונה, והמשבר הכלכלי שהגיע איתה, הם לא רק סיפור אמריקאי או אירופי. רחוק מכך. המגפה עשתה שמות בחלק מהשווקים המתעוררים. וכמובן, היא החלה בסין. ובשלב מסוים, נראה כאילו הקורונה תהיה רגע הרסני עבור המפלגה הקומוניסטית.
"אם שאר העולם לא היה מתפקד בצורה כל כך אומללה, הממשל הסיני היה ניצב מול מפלה ענקית" מסביר טוז. "זה היה הזעזוע הכי גדול שהם סבלו מאז תחילת תקופת הרפורמות בשנות ה-80, אסון כלכלי ענקי. והכל כתוצאה מכשלון של מערכת הדיווח הבריאותית שהממשל הקים אחרי התפרצות נגיף הסארס (ב-2003). אם השעון היה עוצר בפברואר, זה היה רגע צ'רנוביל עבור הממשל הסיני" - האסון הגרעיני שהמחיש את עומק הריקבון בברית המועצות.
"אבל לא ככה העניינים התגלגלו. הממשל הגיב בהתגייסות דרמטית, לא רק מלמעלה אלא של כל שכבות החברה. וזה התברר כגורם מכריע בטיפול במחלה, שמסתבר שניתן לנהל אותה. ואז אנחנו במערב פשוט פישלנו. להפתעתם, הענקנו להם ניצחון תעמולה היסטורי".
תוכל להרחיב?
"כשמדברים עם אנשים שחיים ועובדים בסין, הם מספרים לך שכבר בקיץ, תוך חודשים ספורים, בערים שהיו בלב ההתפרצות ובמקומות כמו ביייג'ינג ושנחאי, החיים חזרו לשגרה. אנשים באסיה רגילים ממילא לחבוש מסיכות, והם התנהלו בסיטאוציה הזאת עם דרגה הרבה יותר גבוהה של ביטחון ונורמליות מכל מקום אחר במערב".
ואם לחזור למונחים כלכליים, סין גם הצליחה לסיים את 2020 עם גידול בתוצר.
"בהחלט. אבל חלק מהדרמה של 2020 היא שכבר לא ברור שאנחנו עדיין משחקים במגרש של הכלכלה והתוצר. ומי ששינה את הכללים הם האמריקאים. במהלך 2020 הם הכריזו על סוג של מלחמה כלכלית מוגבלת כנגד סין. הם עברו ממגבלות סלקטיביות על הפעילות של חברות כמו וואווי במערב, לתקיפה כירורגית של היכולות הטכנולוגיות של מגזר ההייטק הסיני. זה מתחיל להיות דומה למצב מול איראן".
תסביר.
"זה כמו שהכוחות החיצוניים מחכים לראות איך איראן מתקדמת עם תוכנית הגרעין שלה - ואז מוטלים עליה איסורים. סין ניצבת בפני מצב שבו התקדמות בחזיתות טכנולוגיות מסוימות תיתקל בהטלת איסורים מכיוון ארצות הברית. קשה להפריז כמה זה דרמטי. כמו במקרה של תוכנית גרעין, מדובר בסממן ריבונות. זה לא רק עסקים. האמריקאים לא אמרו שהתוצר של סין לא יכול לגדול. הם אמרו 'לא משנה כמה התוצר שלכם יגדל, אנחנו הולכים לעשות כל שביכולנו למנוע מכם גישה למשאבי הטכנולוגיה העילית האמיתית במערב, אפילו כאלה שאינם אמריקאיים'.
"כך שסמסונג, יצרני מוליכים למחצה בטייוואן, חברות הייטק הולנדיות, ואני משער שגם חברות ישראליות, יצטכו לשאול את עצמם עד כמה הם יכולים להמשיך לשתף פעולה עם שותפים סינים, בהינתן העמדה האמריקאית".
בשנה שעברה פרסמנו ראיון עם ניקולס ברנס, שגריר ארה"ב המיועד בסין, שאמר שתהליך אישור ההשקעות הסיניות בישראל צריך להיות מאוד מחמיר. הוא היה אז אזרח פרטי, אבל המסר היה ברור.
"גם המסר להולנדים ברור. 'אתם לא רוצים ללכת לשם'. אנחנו לא הולכים לאיית את זה מפורשות, אבל אתם יכולים להריח את הקפה".
פרופ' אדם טוז
אישי: בן 54, היסטוריון כלכלי המשמש כראש המרכז האירופי באוניברסיטת
קולומביה בניו יורק. נולד בלונדון, וגדל בגרמניה
מקצועי: השלים דוקטורט בלונדון סקול אוף אקונימיקס, ולימד
בין היתר באוניברסיטת קיימברידג‘. פרסם ספרים זוכי פרסים על
הכלכלה של גרמניה הנאצית, ועל כלכלת ארה"ב במלחמת העולם השנייה
עוד משהו: בעקבות פרסום ספרו Crashed על המשבר הפיננסי ב־2008, טוז נכנס בשנת 2019 לרשימת מאה ההוגים הגלובליים של המגזין פוריין פוליסי