מימין: שאדי אבו סיני, קרין לקסר, אשכר גינוסר. במטבחון של מחלבת יטבתה / צילום: איל יצהר
המטבחון של:
מחלבת יטבתה, דרום הערבה
משתתפים בשיחה:
1. שאדי אבו סיני, 35, נשוי + 3, גר בנצרת. טכנולוג מזון האחראי על פיתוח המוצרים, 13 שנים בחברה
2. קרין לקסר, 46, נשואה + 2, גרה בתל אביב. מנהלת שיווק, 15 שנים בחברה
3. אשכר גינוסר, 46, נשוי + 2, יטבתה. אחראי קשרי יצרנים, קיימות ופרויקט רווחת הפרה, 12 שנים בחברה
מה מיוחד במטבחון:
כל המוצרים של חברת שטראוס - הסלטים, מעדני החלב, הגבינות, החטיפים. וגם מוצרים חדשים של יטבתה שטרם יצאו לשוק. בצהריים אוכלים בחדר האוכל של הקיבוץ.
על מה מדברים:
מה זה יטבתה: מחלבה שהוקמה בשנת 1962 בידי חברי קיבוץ יטבתה. ב-1997 נכנסה ענקית המזון שטראוס לבעלות של חמישים אחוז בחברה.
מאיפה הגעתם? אשכר, יליד הקיבוץ, עבד ברפת עוד כילד, ושב אליה ב-2007 אחרי שהספיק להיות איש קבע בצנחנים, מוזיקאי ("אפילו החתימו אותי בנענע דיסק") ואיש חינוך ("הקמתי את מחלקת הילדים והנוער במועצה").
קרין הייתה מנהלת השיווק של סלקום ("בתקופת הקסם של עולמות הסלולר") והצטרפה לשטראוס לפני 15 שנה. מאז מילאה מספר תפקידים ניהוליים עד לנוכחי, שאותו היא מגדירה כתפקיד חלומותיה: "זה מותג שבבסיס שלו יש את הרעיון הכי ציוני שיש, חלוציות לשמה".
שאדי הצטרף למחלבה של שטראוס במושב אחיהוד בתקופת הסטאז׳ של התואר הראשון, לאחר מכן היה טכנולוג פיתוח מוצרים בדנונה, ואחרי חמש שנים מונה לתפקידו הנוכחי: "רציתי אותו מאוד, למרות המרחק מנצרת".
המרחק: "בהתחלה הייתי נמצא בקיבוץ ארבעה ימים בשבוע וגם נשאר לישון, כשהמשפחה בנצרת. עם הזמן והקורונה צמצמתי את הנסיעות", מספר שאדי ומוסיף: "לפעמים חלק מעבודת הפיתוח נעשית במטבח הביתי, כשהבנות שלי טועמות ומחוות דעתן על המוצרים".
קרין מקפידה להגיע פעם בשבוע למחלבה: "אנחנו עובדים בתעשייה שחומר הגלם המרכזי שלה הוא חקלאי ואני אוהבת את המגע עם השטח. אני מתחילה תהליך כשאני חולמת עם שאדי על מוצר חדש, ובסופו מגיעה למפעל ורואה אותו נכנס לתוך בקבוק. זה קסם".
הקיבוץ: בצהריים הולכים עובדי המפעל לאכול בחדר האוכל הקיבוצי. אשכר רגיל לזה מיום היוולדו, עבור העירונים מדובר בחידוש. "חדר האוכל הוא המוקד החברתי הכי חשוב של הקיבוץ", מסביר אשכר. "עובדים שבאים מהעיר ונחשפים לזה פעם ראשונה עוברים חוויה רוחנית ממש. הם פוגשים את הגרעין המייסד של המחלבה, ההווי של המקום".
שאדי: "זה מדהים לראות את העובדים יושבים לאכול עם בני הזוג והילדים שלהם צהריים כל יום. התורנים שמגישים לך את האוכל ושוטפים כלים הם לפעמים המנהלים שלך מהמפעל". חברי הקיבוץ מככבים כנכס שיווקי, מספרת קרין: "בכל הפרסומות שלנו מופיעים אך ורק חברי קיבוץ, למשל אשכר עם קולו הערב הוא הקריין".
הפרות: אשכר אחראי לפתח את רווחת הפרה: "כל מי שעובד עם פרות לאורך זמן מתאהב בהן. אלו חיות חכמות מאוד, יש להן כבוד אחת לשניה. אני רואה בהן משהו קדוש. ידעת שכל הפרות שמאליות?", הוא מתלהב. "כשעבדתי ברפת כילד, לא הייתה לכך מודעות - היום ברפתות אנחנו משנים את המרבץ כך שיהיה לפרות מרווח ונוח, מוסיפים ספרינקלרים ועובדים עם טכנולוגיות שמזהות מהר מאוד אם פרה נמצאת במצוקה". בעקבות הקרבה לפרות, הוא גם הפסיק לאכול בשר.
סוכר: "הישראלים אוהבים מתוק, אבל לאורך השנים הורדנו את כמויות הסוכר באופן משמעותי. המוצר שלנו אפילו לא מסומן במדבקה אדומה".
שוקו בטעם ענבים: "בשנה רגילה אנחנו משחררים בערך חמישה מוצרים חדשים רק בתחום השוקו. הוצאנו טעמים כמו בלונדי, בזוקה וארטיק ענבים, ועכשיו אני רוצה משהו בטעם מתוק־מלוח", מספרת קרין. שאדי מבטיח שהוא כבר על זה. ואיך ותיקי הקיבוץ מקבלים את החידושים המופרעים? דווקא בטוב, אומר אשכר. "בכל מקום שאתה מגיע אליו יודעים מאיפה באת, בגלל השוקו. גם הזקנים של הקיבוץ מרגישים את הגאווה הזאת".